"נולדתי ביוני 1926 בעיירה סיגט, בצד הדרומי של הרי הקרפטים. הייתה לי ילדות מאוד נעימה. יותר ממחצית מהתושבים בעיירה, 13 אלף, היו יהודים. במשפחה היינו שבע נפשות: ההורים יעקב ובינה חיה, ארבעה אחים ואחות. לאבא שלי היה 'ורסאוס', בר עם קצת אוכל, שכולם הכירו ושסיפק לנו פרנסה מסודרת. חיינו טוב.
"בגיל שלוש התחלתי ללכת ל'חדר'. כשנכנסתי בפעם הראשונה, אני זוכר שזרקו עליי סוכריות. בגיל שבע נכנסתי לכיתה א', והייתי חייב לשלב את בית הספר עם הלימודים ב'חדר'. הייתי קם ב-06:00, ב-07:00 הייתי ב'חדר', ב-07:45 בבית הספר, ב-13:00 אכלתי ארוחת צהריים בבית אצל אמא ואז חזרתי ל'חדר' עד 19:00–20:00. זה היה יום עמוס אבל זה היה תענוג, אהבתי להיות עם החברים שלי כל היום. אלה היו החיים שלי והייתי מאושר, לא הכרתי משהו אחר".
2 צפייה בגלריה
יוסקה הרשקוביץ עם בנותיו אתי מונד (מימין) וגילה גברון. עומד מאחור: ד"ר יואל רפל
(זיו קורן)
כך מתאר יוסף-יוסקה הרשקוביץ את ילדותו היפה, שנקטעה באחת. "במשך עשרות שנים התנהל מאבק בין רומניה להונגריה על השליטה בעיירה סיגט בגלל המיקום שלה במפגש הגבולות של רומניה, אוקראינה והונגריה", הוא מספר, "ב-1939–1940 זכו ההונגרים, שנתמכו על ידי הגרמנים, במאבק הנצחי על העיירה. הם נכנסו אליה בלי צבא, ואחרי ההשתלטות שלהם השתנו החיים".
"לאבא שלי לקחו את רישיון העסק שלו, בית הספר של העיר נסגר בפני תלמידים יהודים. אני הלכתי לישיבה עד 1942", ממשיך יוסקה, "כשהייתי בן 16 רציתי ללמוד מקצוע, ובן דוד של אבא שלי הציע שאבוא לביתם בעיר באיה-מארה שנמצאת 70 ק"מ מסיגט, ואלמד שענות. בערב פסח 1944, אחרי שנתיים של לימודי שענות, החלטתי לנסוע לבקר את ההורים ולהיות איתם בליל הסדר ובימות החג.
"הייתי בחור צעיר בן 18 וכל מה שרציתי היה להיות עם המשפחה ולבלות עם החברים. אבל ההחלטה הפשוטה הזאת שינתה את כל חיי. שעתיים אחרי שנכנסתי לבית הגיעו יחידות הצבא הנאצי ונפוצה השמועה שהנאצים השתלטו על העיר. אף אחד לא ידע לפני כן שהצבא הנאצי מתקדם לכיוון סיגט. אלי ויזל ז"ל, חברי הטוב, כתב על זה הרבה בספר שלו. סיפרו שאפילו אייכמן יימח שמו הגיע. אני כמובן לא ראיתי אותו".
התפילה בערב החג התקיימה במהירות, ללא שמחה. בזמן הסדר התפשטה בסיגט שמועה חדשה: בבוקר יקימו הגרמנים גטו ליהודים. "וזה באמת קרה", אומר יוסקה, "בבוקר שלאחר הסדר הגיע שליח ונתן לאבא שלי את ההוראה שכל המשפחה חייבת לעזוב את הבית, כל אחד עם חפצים במשקל 20 ק"ג, וללכת לגטו. לא ידענו מה המשמעות עד שקיבלנו חדר אחד לכל המשפחה. זה לא היה גטו סגור, השערים נשארו פתוחים והייתה אפשרות לצאת ולהיכנס במשך היום. אבל כשראינו את החיילים הנאצים פחדנו. ידענו שמי שיברח ייתפס, אבל עוד לא ידענו כמה הם אכזריים".
"היינו בגטו שישה שבועות, עד שהנאצים הודיעו באחד הערבים שב-08:00 כולם צריכים להיות בחצר בית הכנסת הגדול של העיר", הוא משחזר, "בבוקר התחילה עבורנו השואה. הובילו אותנו לתחנת הרכבת, שם חיכינו על הרציף כמה שעות עד שהגיעה רכבת להובלת בהמות. בכל קרון שלה דחסו 80 אנשים. בארבע רכבות הובילו הנאצים את כל קהילת סיגט. זה היה נורא, גיהינום, בלתי אפשרי. שלושה ימים עמדנו כמעט בלי לזוז עד שהגענו לאושוויץ-בירקנאו".
הדלתות נפתחו, ומיד נשמעו צעקות: נשים וילדים לצד שמאל, גברים לצד ימין. "אמא שלי, אחותי ואחד האחים הלכו יחד, ואני הלכתי עם אבא שלי ושני אחיי. אני חושב שבתוך שעה מרגע שהרכבת עצרה, אמא שלי, אחותי ואחי כבר לא היו בחיים. הם נשרפו בקרמטוריום, ואנחנו, שעוד עמדנו וחיכינו, ראינו את העשן שעולה ממנו. אני זוכר היטב יהודי אחד ששכח משהו ברכבת, ובאופן טבעי רץ לחפש אותו. כשרק התחיל לטפס לקרון נשמעה ירייה, והוא נפל ומת".
"מהרציף לקחו אותנו למקלחת ומיד אחר כך לתספורת. בתוך שתי דקות לא הכרתי את עצמי, הייתי קירח. הכניסו אותנו לבלוק וכל אחד קיבל מקום בדרגש, ובמשך שבועיים לא עשינו שום דבר חוץ ממסדר בוקר ומסדר ערב. המסדרים היו דבר נורא. עמדנו שעתיים-שלוש בכל מזג אוויר, עם צעקות נוראיות וספירות שוב ושוב, רק כדי שיהיה לנו רע. אחרי שבועיים העבירו אותנו למחנה הראשי של אושוויץ. יותר מ-40 מחנות היו קשורים לאושוויץ. מיד לאחר שנכנסנו, קיבלתי את המספר על היד", הוא מספר.
משם הם הועברו לאינטרכשוויטה, אחת השלוחות של אושוויץ: "זה היה מפעל לייצור תותחים נגד מטוסים. סדר היום היה מאוד נוקשה. קמנו בכל בוקר ב-05:00, אחר כך מסדר ארוך שנמשך בדרך כלל שעתיים, ואז ארוחת בוקר – ככה קראו למה שנתנו לנו – וחיכינו לצאת לעבודה. לפעמים ב-08:00, לפעמים ב-10:00, לפי מה שהתחשק לשומרים. רבים מתו מהעבודה, חלק מתשישות וחלק מרעב. זה היה ממש גיהינום. היה שם נאצי אחד, אוסטרי, קורט, יימח שמו וזכרו, שהיו לו עיניים כחולות בוהקות. בלילה העיניים שלו נצנצו וראית את תאוות הרצח בעיניים. היה קשה, היה נורא קשה. אבל אני האמנתי שאצא מזה. אף פעם בכל תקופת השואה לא התייאשתי".
יוסקה ממשיך ומספר כי "הימים הקשים ביותר היו עוד לפנינו. בינואר 1945 פינו את מחנות אושוויץ, הרוסים היו כבר קרובים מאוד. היו שיצאו ל'צעדות המוות' והתפנו למחנות אחרים, בעיקר בגרמניה. אני שהייתי בן 19 עמדתי במאמץ הקשה. הועברנו למאטהאוזן, שהיה במקור בית סוהר. הוא התמלא מהר ובנו על ידו מחנה משנה, גוזן. אני הועברתי לגוזן 2, שהיה גיהינום עלי אדמות. הגיהינום בשמיים הוא גן עדן לעומת מחנה גוזן.
"אני עד היום לא מצליח להבין איך בני אדם, אוסטרים וגרמנים, שני עמים כל כך תרבותיים, יכולים היו להיות רעים, רשעים, סדיסטים ורוצחים כמו בגוזן. רק הגענו וגנבו לי את הנעליים מהבית שאיתן הייתי בכל החודשים באושוויץ. במקום נעליים קיבלתי שתי חתיכות עץ שקשרתי לרגל באמצעות חבל. כל שלושה ישנו במיטה אחת, ובכל בוקר אחרי המסדר לקחו אותנו לעבודה בתוך מנהרה עם מעט מאוד אוויר. הרוב הגיעו לאפיסת כוחות, ובכל בוקר הוציאו מהבלוק שלנו אסירים מתים שנפטרו במשך הלילה".
הסיוט הסתיים ב-5 במאי 1945 בשעה 17:00. "אנשי האס-אס ברחו ובמקומם הגיע כוח שריון אמריקאי. לעזרתנו באו אסירים צ'כים ששוחררו ממחנה סמוך. הם נתנו לנו סיבה להאמין שוב בבני אדם. שקלתי 42 ק"ג, והחלטתי לחזור לסיגט. רק שם גיליתי שאמא שלי וכל אחיי נרצחו, ורק אבא שרד את המחנות. כשחזרתי הביתה הדבר הראשון שחיפשתי היה הטבעת של אמא, שהחבאנו בדופן הקיר לפני שיצאנו לגטו. מאז היא איתי כל הזמן, כמו המשפחה, כמו הבית, כמו העיירה סיגט שכה אהבתי".
"ב-1947 החלטתי לעלות לארץ ישראל", הוא אומר, "השגתי סרטיפיקט מזויף על שם בן העיר, בני רוטנברג, שנפטר בפלשתינה. כדי לעשות שימוש חוזר בסרטיפיקט המזויף 'התחתנתי' בנישואים פיקטיביים עם דודתי רחל, אחותה הקטנה של אמי, ועלינו יחד לארץ. מיד לאחר שירדתי מהאונייה נסעתי לדודי משה רובין והוא שהציע לי להצטרף לתעשיית היהלומים.
"במאי 1948 התגייסתי לצבא. דבר אחד הרגיז אותי שם. כל הצברים כינו אותנו, העולים החדשים, בתואר 'נמוש'. הכוונה הייתה שאנחנו נמושות, והם, שגדלו בארץ ישראל, טובים בהרבה מאיתנו. אחרי השחרור חזרתי לתעשיית היהלומים שבה עבדתי עד שפרשתי".
"אגב", הוא מוסיף, "אני לא הייתי משורדי השואה שמדברים על מה שעברנו. 60 שנה שתקתי ולא סיפרתי כלום על מה שעברה משפחתי ואני, עד שיום אחד התחלתי לדבר ולא הפסקתי. הבנתי שזה כל כך חשוב שישמעו מאיתנו, העדים האחרונים שהיו שם בתופת. היינו קבוצה של 'סיגיטרים', שורדי השואה מהעיירה סיגט שהתאמצו להיפגש ולדבר, לחזור פעם אחר פעם לעבר המשותף שלנו בילדות ובשואה. אני הייתי המבוגר בחבורה, גם משני חבריי המפורסמים – פרופ' דוד וייס-הלבני ז"ל, מגדולי חוקרי התלמוד, חתן פרס ישראל, ופרופ' אלי ויזל ז"ל, הסופר והוגה הדעות, חתן פרס נובל – וגם מחברו של ויזל, ד"ר יואל רפל, שזכיתי לקבל כבן משפחה של ממש, ומשולי יעקבוביץ".
"אם הייתי צריך לחיות אז אני חי", הוא אומר בחיוך, "זאת האמת. היה לי מזל. אבל יש לי רק בקשה אחת: תשמרו על המדינה".
