זוהי פנייה אל הקוראים והקוראות שלי: אם יתברר לכם שההערכות שלי בכל מה שאתם עומדים לקרוא יתבדו, תסלקו אותי מכתיבת הטור הזה שאני משקיע בו את כל מה שלמדתי והפנמתי אחרי עשרות שנים של סיקור המערכות המדיניות אצלנו ואצל אחרים. המלחמה מול איראן הסתיימה. כך או אחרת, המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן יבשיל להסכם שהצד המפסיד בו תהיה ישראל.
דונלד טראמפ, תאמרו, מתקשה ללמוד ולפעמים מזכיר תלמיד בהקבצה שמחייבת את מוריו למצוא דרכים מקוריות ללמד אותו דברים בסיסיים. אבל, בסוף גם הוא לומד. נתניהו לא יוכל עוד להוביל אותו למהלכים שהם בניגוד למה שנתפס אצלו כאינטרסים של אמריקה. תבחנו אותי: טראמפ לא יגיע אלינו לקבל את פרס החנופה שהוצע לו בטקס פרסי ישראל. גם הוא כבר מבין את המשמעות של אלה שהעניקו לגל הירש את פרס ההדלקה של המשואה לרגל יום העצמאות.
"הנחיתי", אמר נתניהו, "לפתוח במשא ומתן ישיר עם לבנון". אם תרצו לדייק, ראש הממשלה שלנו לא 'הנחה' אלא הונחה על ידי טראמפ לפתוח במשא ומתן ישיר עם לבנון, ואם תרצו להפנים עד כמה זה לא רציני, ההוכחה החותכת לכך היא שהשיחות יתנהלו בסטייט דיפרטמנט בין שגרירנו יחיאל לייטר לנאדה חמאדה מועוואד, השגרירה של לבנון בוושינגטון. ואם נעמיק בסיפור הזה נאמר למר נתניהו שהגיע השעה שיתבייש משום שהייתה לו הזדמנות לנהל מו"מ עם לבנון אחרי הפסקת האש הקודמת והוא סירב. כך נקלעה ישראל למלכודת של חיזבאללה שממטיר טילים וכטב"מים ומשתק את הצפון. זאת ועוד, נתניהו שילח את צה"ל למלכודות של חיזבאללה בארץ הארזים. ממשלת לבנון, שלא מסוגלת אפילו לגרש את השגריר של איראן מביירות, לא תצליח לפרק את חיזבאללה מכמויות הנשק והטילים שהוא מחזיק בהן. ההסדר לשינוי בלבנון היה אמור להבשיל לפני קרוב לשנה בסיוע של ארה"ב וערב הסעודית, אבל נתניהו העדיף להימנע מעשייה מדינית ואנחנו אכלנו אותה.
השבוע התלוויתי לתא"ל במילואים יובל בזק שעומד בראש של פרויקט חינוכי נפלא בשם "ארז", שמגייס צעירים להקים את שדרת הפיקוד העתידית של צה"ל. ב-7 באוקטובר, בזק איבד את בנו גיא בקיבוץ כיסופים. הוא תיאר בפירוט של רגע אחרי רגע את יום הדמים ההוא. בחרתי שורות שבהן סיכם האב את סופו הנורא של גיא ביום ההוא: "פסטורליה קיבוצית מתחלפת בשדה קטל באחת... רצתם קדימה בנחישות, קבוצת אמיצים למול התופת, הכאוס ומראות הדמים... חותרים למגע, נלחמים פנים מול פנים... ושם, ברגע אחד שחרץ גורל חיים, יד שטן סחטה הדק בינות דשאים מוריקים. כדור אחד פלח את ליבך התמים. שאון הקרב נדם, פתיל חייך נגדע, לנו נותרו רק כיסופים".
ההונגרים ילכו היום לבחירות שבהן יוכרע גורלו של ויקטור אורבן ששולט בהונגריה 16 שנים. אמנע מהערכה אם יתרחש מהפך במדינה שבה נולדתי. אשתף אתכם רק בשורות משיר שכתב שאנדור פֶטֵיפי, המשורר הלאומי של הונגריה, בתרגומו של אביגדור המאירי: "האהבה והחירות לשתיהן ליבי להוט. בעד האהבה אקריב את נשמתי ובעד החירות אקריב את אהבתי". גם בהונגריה רשמו היהודים פרקים מפוארים לצד היקלטות ומחשבה שהם חלק מהתרבות המקומית ועד להוקעתם וסיוע להשמדתם בידי הנאצים.
טוביה ריבנר לימד אותנו פרקים בכתיבה מצומצמת שיש בה מלא משמעות: "פחות תמיד פחות, איזה יפי בלי הן ולאו, בלי לפאר רק פה ושם חוט סמוי, לא יותר". חשבתי על גיא בזק שבחייו הקצרים הספיק המון והשאיר את הוריו עם החסר לעד.
