זה אחד ממרוצי האליפות הכי מוזרים שהיו פה בשנים האחרונות. קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה היו בצמרת שתי קבוצות עם לא מעט חסרונות, כאלה שלא באמת מצליחות לשכנע שאחת מהן היא הטובה בליגה. אנחנו נמצאים בעונה שבה הכל יכול לקרות - אפילו אליפות של מכבי ת"א. החיים עד כדי כך רנדומליים בחסות העובדה שהכדורגל הישראלי יצא לחופשה של חודש, ופתאום המציאות התערבבה עם הטבלה.
למכבי ת"א יש גאוות מועדון מיוחדת. יש מי שיקראו לזה שחצנות. גם אם הקבוצה נמצאת 20 נקודות מהפסגה כשנותרו עוד שבעה מחזורים, האוהדים עדיין ידברו על אליפות כאילו מדובר במשהו לגמרי ריאלי. ניצחון על הפועל חיפה החלשה מפיח אופטימיות כאילו ניצחו את מנצ'סטר סיטי בחוץ. זאת אחת העונות הכי גרועות של מכבי ת"א בעידן מיץ' גולדהאר, אבל גם כאן יש כוכבית ענקית: העונה הכי גרועה עד עכשיו. כלומר, המציאות החריגה שנוצרה כאן השאירה פתח להזדמנות חדשה. בעיקר כשגם היריבות לצמרת לא ממש סגורות על עצמן.
הפועל באר-שבע הייתה הפייבוריטית הברורה עד פברואר. היא לא הציגה כדורגל מושלם, אבל היה בה שקט שלא אפיין אותה בשנים הקודמות בכלל. כשאין עונש מבית הדין שיושב חזק בראש, הכל הלך קצת יותר בקלות. הייתה תחושה של קבוצה שיודעת בדיוק מה היא עושה. אבל לפעמים מספיקים שני משחקים כדי לשנות את הסיפור. פתאום עולים ספקות. הקבוצה נראית לחוצה אפילו מול בני-יהודה, מפקפקת בעצמה יותר ממה שמפקפקים בה מבחוץ.
בית"ר ירושלים מצידה מוצאת את עצמה במצב מוזר לא פחות. היא שואלת את עצמה אפילו אם היא פייבוריטית בדרבי, בזמן שהפועל ירושלים לא יכולה לראות אותה גם עם המשקפת הטובה בעולם. ומה עם הפועל ת"א? אם לא אירועי הדרבי, בכלל לא בטוח שמישהו היה יודע לאן הסיפור שלה יכול להתגלגל.
בקיצור, יש תחושה שזה הולך להיות פלייאוף עצום, אולי אפילו הגדול בהיסטוריית ליגת העל. כמו פלייאוף NBA בלי הכוכבים הגדולים. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה, וזה כמעט מרענן. רק שיהיה קהל, ורק שטראמפ ואיראן לא יחליטו פתאום לסדר לנו סיבוב שלישי.
