צריך אומץ בלתי רגיל, כמעט בלתי נתפס, כדי להתראיין ולספר לכל המדינה על האונס שעברת. קשה אפילו להתחיל לדמיין את תעצומות הנפש שנדרשות כדי לשבת מול מצלמה, לפתוח את הפצע הכי עמוק שלך ולדבר עליו בקול. לנעמה שחר היה האומץ הזה. היא סיפרה על האונס שלה באחד הראיונות המצמררים שנראו כאן לאחרונה בטלוויזיה, ואולי בכלל.
שמו של האדם שגם שי-לי עטרי התלוננה נגדו, ככל שאפשר לקרוא לו "אדם", עדיין לא הותר לפרסום. בית המשפט ממשיך לעכב את ההחלטה בטיעונים שנשמעים בלשון המעטה לא משכנעים. קשה להבין את ההיגיון מאחורי זה. יש משהו מטריד ומקומם בכך שדווקא רשויות החוק לא מאפשרות לבושה לעבור צד, ושמי שנאלצות להיחשף הן הקורבנות. העובדה שצריך להגיע עד אולפן טלוויזיה כדי שהסיפור בכלל יישמע – היא עצמה עדות לכשל עמוק. הראיון הזה גורם לך לתהות איך כל זה בכלל יכול להיות, ולשאול שוב את השאלה שחוזרת כאן פעם אחר פעם בשנים האחרונות: איפה המדינה?
הראיון של נעמה הפך במהירות לוויראלי ברשתות החברתיות. בתוך שעות הופיעו עשרות פוסטים של נשים שסיפרו סיפורים משלהן או כתבו דברי תמיכה מרגשים. היה בזה משהו כמעט בלתי נמנע: כשמישהי אחת שוברת את השתיקה בקול כזה, פתאום מתברר עד כמה רבות נשאו את השתיקה הזאת שנים. בינתיים החשוד נשאר אנונימי, נהנה מחסות בית המשפט שמגונן על שמו הטוב. למתלוננות יש שם, יש פנים, והוא נהנה מהגנה לא מוסברת. אנחנו הרבה אחרי "מי-טו", אמורה להיות מהפכה בהתייחסות. זה, כאמור, בלתי נתפס ברמות אחרות.
הראיון עצמו לא היה ארוך במיוחד, אבל בדקות הספורות שניתנו לו נחשפה אימה שקשה לעכל. אין צורך לחזור על הפרטים המזעזעים, והאמת שגם אי-אפשר. האלימות שמתוארת שם חורגת מכל דמיון. הטלוויזיה יכולה לייצר אמפתיה, אבל האמפתיה הזאת לא באמת מספיקה מול גודל הזוועה.
ב"אולפן שישי" נתנו לסיפור הזה את המקום הראוי לו, ולי נעים ראיינה באמפתיה גדולה. זה היה ראיון רציני, מכבד, כזה שלא ממהר לברוח מהכאב. אבל הבחירה לשדר מיד אחר כך כתבה על סטנדאפיסטים שחוזרים לשגרה השאירה טעם רע מאוד. כאילו מישהו מיהר להזכיר לצופים שעכשיו חוזרים לשגרה. קצת "היה קשה, אבל בואו נמשיך לצחוק". שום דבר לא מצחיק, עדיף היה כבר לצאת להפסקת פרסומות של 20 דקות. למי יש חשק לגחך עכשיו על "המצב"?
הראיון של נעמה שחר היה חזק מדי בשביל המעבר הזה. הוא השאיר אחריו חלל. רגע שבו שום דבר אחר לא באמת מצליח להרגיש חשוב. למעשה, לכמה דקות לפחות, נדמה היה ששום דבר אחר כבר לא יוכל להיות חשוב יותר.
