מאז 7 באוקטובר, תוך כדי הטלטלה, גיליתי משהו במגילת העצמאות שלא ידעתי. 20 שנות לימוד והוראה של הטקסט הזה לימדו אותי לדעת עד כמה המגילה הזאת היא הדי-אן-איי של המדינה. יש בה הכל — ברמז, בתמצות, בקודים. כל משבר יסודי שהחברה הישראלית נמצאת בו מקבל התייחסות ברורה או מרומזת במגילה. אבל עכשיו, מאז נתלשו התחבושות מעל הפצעים העמוקים ביותר שלנו, נגלתה בפניי שכבה שהחמצתי עד עכשיו. וכשגיליתי אותה הבנתי: היא לא שולית. היא הלב, והאות ו' עומדת במרכזה. האות ו' היא ליבת הלב של מגילת העצמאות.
לא ה-ו' הדקדוקית. ה-ו' שאני מדבר עליה היא ו' רוחנית, סמלית, ממלכתית — ה-ו' שכותבי המגילה השתמשו בה שוב ושוב, כמעין חוט סמוי שעובר בין כל 19 פסקאותיה, כדי לחבר בין זרמים שונים של העם היהודי. בין מי שבא לארץ ישראל מתוך תפילה ומי שבא מתוך תקווה. בין מי שנשא בליבו סידור תפילה ובית מדרש ומי שנשא בליבו אינטרנציונל ומניפסט. בין הדור שהאמין בגאולה האלוהית ובין הדור שהאמין בגאולת העבודה. המגילה לא הכריעה ביניהם. היא חיברה אותם. כי היא הבינה, שמדינה נבנית על ביחד, לא על ניצחון זרם אחד על משנהו.
• • •
ה-ו' הראשונה, והחשובה מכולן, מונחת כבר במשפט הפותח: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". שלוש מילים. שלושה עמודים שמחוברים יחדיו ולא במקרה, ומתנוססים בראש המגילה. שלושה עמודים שעליהם עומדת היהדות לפי המגילה. אבל מתי עצרנו רגע להבין מה כתוב בהם? מהי דמותו "המדינית"? ניחא. קל יחסית להבין: לאום, מוסדות, שלטון, חוק. "הדתית" גם כן פשוט: הלכה, מסורת, שולחן ערוך. אבל מהי דמותו "הרוחנית"? כשחיפשנו את המילה בעיתונות העברית של שנות ה-40, היא כמעט שאיננה. לא היה זה מושג שחי בשפה של אותה תקופה. ובכל זאת מייסדי המדינה בחרו לשים אותה ראשונה.
משום שהם רצו לומר דבר שלא נאמר מעולם: שיהדות אינה ניתנת לרדוקציה. לא רק לדת או לטריטוריה או לזהות לאומית בלבד. יש בה עמוד קדום מן השניים — ערכים שהיו לפני היות הדת והלאום, הרבה לפני הר סיני ולוחות הברית וספרות ההלכה. יש ערכים יהודיים שמעבר לדת וללאום, הם שורשיים הרבה יותר ועומדים כתשתית לדת וללאום. אברהם, עוד לפני שנולד לאום ועוד לפני שניתנה תורה, עומד לפני האלוהים ותובע צדק לאנשי סדום ועמורה: "חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" זו לא פסיקה הלכתית. זו תביעת רוח ערכית.
בפעם ראשונה בהיסטוריה של עם ישראל הכריזו יהודים רשמית, בשם הכלל: יהדות אינה רק דת, ואינה רק לאום. היא גם אמונה ב"ערכי-על" הומניסטיים שורשיים. חירות. צדק. שלום. וכל אחד מהזרמים, מכל כיוון שבא, יכול להיכנס דרך הדלת שלו: דרך הרוחנית, דרך הדתית, דרך המדינית. ה-ו' מחברת, מסרבת להכריע. אלא שה-ו' הזאת אינה יחידה. היא חוזרת, שוב ושוב, לאורך כל הטקסט, כמוטיב מוזיקלי. כבר בסוף הפסקה הראשונה אנו מוצאים עוד ביטוי שלה, כשהמגילה מתארת את התרומה של התנ"ך והקשר שהוא יוצר בין העם לארץ ישראל: "והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". שוב ו' החיבור מחברת את התרומה ללאום הישראלי אך גם תרומת המקרא לאנושות כולה. הפרטיקולרי והאוניברסלי שלובים כאחד.
ואם עדיין לא השתכנעתם, פנו אפוא היישר לפתיחת הפסקה השנייה שגם היא מוצאת לנכון להביע את אותו רעיון: "לאחר שהוגלה מארצו בכוח הזרוע, שמר אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו". תפילה ותקווה. שני עולמות שאי-אפשר לצמצם אחד לשני. התפילה היא של הדתי, הפונה לירושלים של מעלה, של "ותחזינה עינינו בשובך לציון". התקווה היא של החילוני, של האתיאיסט, של מי שמעולם לא פתח סידור — 'אספרנסה', 'הופ', רגש אנושי אוניברסלי שאינו תלוי אמונה. שניהם הגיעו לארץ. שניהם בנו אותה. המגילה אינה שואלת מי בא בדרך הנכונה. היא חוברת את שניהם, ומכירה בלגיטימיות שניהם.
והמשיכו הלאה לפסקה הבאה במגילה: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולאחוז במולדתם". גם כאן מככבת ו' החיבור ומצמידה זה לזה שני מסלולים. הציונות פרחה על גל הלאומיות האירופית של המאה ה-19. זה ה"היסטורי". אבל מסת העם שמימנה אותה, שהלכה אחריה, ששילשלה פרוטה לפרוטה בקופות של קק"ל בכל עיירה נדחת, הייתה ברובה יהודים מסורתיים, שנעו בין בית כנסת לחלום ציוני. זה ה"מסורתי". המגילה אינה מכריעה מי "צודק" יותר. היא אומרת: שניהם. "מתוך", מהאמצע, מהליבה של שניהם גם יחד, נולדה המדינה.
הדוגמה הנפלאה ביותר לאמנות החיבור הזאת נמצאת בפסקה 13 — פסקת הזכויות, אולי המפורסמת ביותר במגילה בהיותה התשתית למשטר דמוקרטי ולשוויון זכויות במדינת ישראל: "מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". שלושה ערכים מחוברים. ומה שנאמר בהם הוא חידוש היסטורי: אנחנו איננו שואבים את עקרונות השוויון וזכויות האדם מרוסו, ולא מלוק, ולא ממונטסקיה. אנחנו שואבים אותם ישירות מהתנ"ך.
כשנשאל בן-גוריון בשנת 1951 מדוע הושמטה המילה "דמוקרטית" מן המגילה, ענה שאיננו זקוק לדמוקרטיה המערבית כמקור. החירות, הצדק והשלום שלנו נשאבים מיציאת מצרים, מנביאי ישראל, מעמוס ומישעיהו — ואלה עמוקים מכל פילוסופיה של המהפכה הצרפתית.
זו יהדות של בחירה חופשית. לא בליעה של המסורת כמות שהיא ולא פליטתה בלא הבנה אלא בחירה. "לאור חזונם" ולא "לפי צוויָם", לא "לפי דינם". לאור. סלקציה מודעת, אחראית, של מה שמבטא ערכים יסודיים של תרבות ישראל ב"ספר הספרים הנצחי".
הדוגמה המובהקת לכך, ששוזרת את חוט החיבור בין כל חלקי המגילה נמצא בפסקה האחרונה, ובהזדמנות זו, נפרק את אחת הקלישאות המזיקות ביותר שהשתרשו במשך עשרות שנים בדבר המילים הפותחות פסקה זו: "מתוך ביטחון בצור ישראל". רבים נוטים לומר שזו הייתה דרישה של המפלגות הדתיות שסחטו את בן-גוריון להסכים להוסיף שם שמיים למגילה. העובדות מספרות סיפור אחר לגמרי. המילים הללו מופיעות כבר מן הטיוטה הראשונה של המגילה ונוסחו על ידי מי שכתב את הטיוטה הזו, עו"ד מרדכי בעהם. ומאותו רגע לא הייתה דרישה של אף לא אחד ממשתפי ועדות הניסוח השונות להסיר את הביטוי מן המגילה.
הוויכוח החל כאשר עברה הטיוטה של המגילה לדיון ב'מינהלת העם', בשתי הישיבות האחרונות על נוסח המגילה, ערב ההכרזה ובבוקר שלמחרת, התנגד בתוקף אהרן ציזלינג להופעת המילים הללו: "אין להטיל עליי ושכמותי שיכריזו 'אני מאמין'. אני מבקש להשמיט את הפסוק הזה". בתגובה דרש חיים משה שפירא "הייתי רוצה שיהיה כתוב 'אלוקי ישראל' ולא רק 'צור ישראל וגואלו', אלא שנמצאה פשרה".
אבל בן-גוריון לא הניח לדיון הזה להתפתח: "הייתי מציע שנחליט על דבר אחד פה: להשאיר את המילים 'צור ישראל", כך ביקש בישיבה בערב ההכרזה וגם למחרת. כאשר ראה שהוויכוח עדיין סוער הוסיף ודרש: "כל אחד מאיתנו, לפי דרכו והבנתו, מאמין בצור ישראל כפי שהוא מבין את זה. אין בזה שום פגיעה ושם כפייה כשאנחנו אומרים שהננו בוטחים בצור ישראל. אני יודע מהו צור ישראל שאני בוטח בו. בטוחני שחברי מימין יודע היטב במי הוא בוטח, ואני גם יודע כיצד חברי מהצד השני בוטח בו. הייתי מבקש בקשה: שלא אצטרך להעמיד פסוק זה להצבעה". (מתוך פרוטוקול ישיבות מועצת העם, מאי 1948)
זו לא הייתה פשרה בעקבות סחיטה קואליציונית כדוגמת אלה שאנו כבר רגילים בהן בעשרות השנים האחרונות. לבן-גוריון היה אז רוב מוחלט במינהלת העם, רוב של 70-80 אחוזים מכלל חברי המליאה. שמאל על מלא מלא. הם יכלו לכתוב כל מגילה שירצו כאוות נפשם. אבל הם בחרו אחרת: מתוך חזון יהודי עמוק ששואב משורשי מסורת ישראל. ליבת הכוונה של מייסדי המדינה הייתה ליצור מגילה שמעניקה לכל שבטי ישראל מקום וכבוד בבימה של מדינת היהודים. בחוֹר בחרו להדגיש את הוו, שאם לא ניתן לו לחבר – חס וחלילה נהיה תלויים עליו.
שימו לב לפסקת החתימה של המגילה, הגרנד פינאלה, שנראית לכאורה פסקה נוטריונית, הכרחית אך חסרת עניין. "מתוך ביטחון בצור ישראל, הננו חותמים בחתימת ידינו... בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת, י"ד באייר תש"ח, 14 במאי 1948".
ארבעה ציוני זמן ומקום. ארבע וי"ו נסתרות.
"תל אביב": שם העיר כידוע איננו מקרי. הוא מופיע בתנ"ך במקום מיוחד, בספר יחזקאל, על נהר כבר "בעיר תל אביב", בגלות בבל, ראה הנביא את חזון העצמות היבשות: שדה מלא עצמות מתות, מפוזרות, יבשות. לאט-לאט הן רוקמות גידים ובשר, עד שרוח נופחת בהן ועומדות על רגליהן. זו תל-אביב של המגילה. לא "עיר ללא הפסקה". אלא "אלטנוילנד" ותחיית המתים של יחזקאל.
"היום הזה": הפנייה ישירה לספר דברים, ציטוט מדבריו של משה לבני ישראל בערבות מואב ערב כניסתם לארץ כנען: "שמע ישראל, היום הזה נהיית לעם". הם רצו שניזכר במשה, ביציאת מצרים, בהליכה במדבר ובכניסה לארץ. שתרגישו את הרעד.
"ערב שבת": איננו ציון זמן משפטי אלא זמן גבולי, זמן ביניים. המשנה במסכת אבות: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות", רשימה מיוחדת: פי האתון, המטה, הלוחות, הבאר. דברים שאינם נס גמור ואינם טבע גמור. אתם יכולים לראות בהם נס, ואתם יכולים לראות בהם ריאליה. וכך המדינה: ערב שבת בין השמשות. אם תרצו — תראו בה נס, אם לא תרצו — מעשה ידי אדם.
ואז הסיומת. שני התאריכים יחד, תמיד יחד, לכל אורך המגילה: "י"ד באייר תש"ח, 14 במאי 1948": הפרטיקולרי שלוב עם האוניברסלי. העברי לצד האזרחי. זרם אחד לצד זרם אחר. לעולם לא אחד בלי השני. כך נחתמת המגילה.
• • •
אחרי 7 באוקטובר, כשהפלסטר שלנו נתלש ומתחתיו נגלה פצע ישן ועמוק, חשבתי הרבה על כל זה. על עשרות שנות ה"יהודית ודמוקרטית" שחזרנו עליהן כמנטרה מרגיעה. ועל כך שגם היא, במובן מסוים, הייתה פלסטר — כי בן-גביר אומר שיהודית זה X, וגפני אומר שיהודית זה Y, ואני אומר שיהודית זה חירות, צדק ושלום, ומה נותנת לנו ההגדרה "יהודית ודמוקרטית" כשתוכנה שנוי במחלוקת רדיקלית?
אבל מייסדי המגילה השמיטו במתכוון את ה"יהודית ודמוקרטית" (שהופיעה בטיוטות ראשונות של המגילה). הם לא רצו הגדרה ניטרלית. הם רצו תוכן מסוים, שבא מן השורשים, עוד בטרם היינו דת ומדינה. הם כתבו: חירות, צדק, שלום לאור חזונם של נביאי ישראל. לא כסלוגן. כברית. כבחירה של מה שאנו לוקחים מהמורשת המקראית, הטרום-דתית.
וברית מחייבת. לא רק כלפי הקבוצה שלנו אלא כלפי האחר. כלפי מי שאינו אנחנו. כי ה-ו' שב"רוחנית, הדתית והמדינית", ה-ו' שב"תפילה ותקווה", ה-ו' שב"היסטורי ומסורתי" — כל הוי"וים האלה מחברות פנים אל פנים, אבל גם אל מי שמחוץ לחוג. זה עקרון הצדק שאברהם תבע. זה הנביא עמוס שצעק על ניצול העני. זה הצלם האלוהי שכל אדם, כל אדם, נברא בו.
אבותינו ואמותינו מייסדי המדינה השאירו לנו לא רק מדינה. הם השאירו גם חזון. חזון שרובנו לא ישבנו לקרוא לאט, לחפור בו, לגלות את הרבדים הנסתרים שלו. בין השמשות. בין התל הישן לאביב החדש, בין התפילה לתקווה, בין הנס למעשה ידי האדם, הניחו לנו ברית, חזון וייעוד. עכשיו, כשהתחבושת שעל הפצעים שלנו נתלשה, יש שאלה אחת בלבד: האם נצליח להשתמש ברפואת המגילה? •
המחבר מודה לד"ר רות קלדרון ולעזרא ברום על תרומתם למאמר
