זכר השואה טלטל את חייה של אימי. תמיד ללא מילים. אפילו המספר שעל ידה התכנס בשתיקתו. כשאתה גדל במשפחה כזו, אתה לא מודע לכך. אתה חי כך.
גם אבי, יעקב, חווה איתנו את משמעות השריטות של משפחת ניצולי שואה. ידענו שאיבדה את הוריה ואת שני אחיה הבכורים, שנשארה נערה יתומה, עם שני אחים שהכרנו.
ב-1999 סטיבן שפילברג החל בפרויקט התיעוד שלו בקרב ניצולי השואה, והגיע גם לאמא. מול המצלמות של צוות שפילברג שמענו לראשונה את הסיפור שלה.
שמענו איך מול עיניה משך ממנה קצין נאצי ארור עם מקל מעוקל את אבא שלה - בסלקציה, שמענו על הרעב, ואיך צעדו קילומטרים בכל יום ברגליים יחפות על השלג המקפיא וכל מי שזזה מהשורה "זכתה" מיד לטיפול מצד כלביהם המורעבים של ה-ס.ס.
שמענו כיצד נטלו ב-1943 את משפחתה ואותה - בגיל 17, מביתם שבכפר הקטן, סטרמטורה, אז הונגריה, היום רומניה, ריכזו את כל היהודים בבית הכנסת והעלו אותם על רכבות שהיו מיועדות לבהמות. דחסו מאות בקרון ללא יכולת לזוז או לקפל רגל שעייפה. בסוף הדרך הארוכה החל הסיוט. בירקנאו, הוצאות להורג, סירחון, קור מקפיא, משרפות, פחד, מאבק הישרדות אכזרי.
ב-2006 אמא החליטה לסגור מעגל. "אני רוצה לנסוע לשם", אמרה.
24 במאי 2006. אושוויץ-בירקנאו. 63 שנים חלפו. באותו מקום בו נקרע ממנה אביה צועדת הבוקר בגאון יפה פאר-טדליס (80), לתוך מחנה בירקנאו.
במבט שמשלב סלידה לצד גאווה היא פסעה לתוככי שדה הקטל בפולין, נעמדה על המסילה בנקודה בה הופרדה מאביה, כדי לומר בקול רם: "אני כאן, ניצחתי". ג'דעית אמיתית.
בקצה המסילה מצויים תאי הגזים והמשרפות. "את ריח הבשר השרוף הרחנו בכל שטח המחנה, והבנו", אמרה. בתווך מצוי גל-עד לזיכרון ומצבות בשלל שפותיהם של הנספים. ליד זו הכתובה בעברית, עשינו לעצמנו טקס שקט משלנו.
לאחר יומיים הגענו לכפר נעוריה - סטרמטורה, בו חיה עם משפחתה חיים שלווים ומאושרים, עד שהועלו על-ידי הנאצים על הרכבת לאושוויץ. התחלנו בחיפוש אחר בית ילדותה. בגשם שוטף התהלכנו בכפר הרומני הקטן שנראה שהזמן עמד בו מלכת. צריפי עץ, עגלות רתומות לחמורים ולסוסים ושבילי בוץ.
אמא איתרה מיד את הבית של הדוד שלה, שבו בילתה בילדותה ונערותה את מרבית זמנה. דייריו אירחו אותנו בשמחה. כשראתה את המרפסת, ה"טרסה", היא נתקפה בהיסטריה של התרגשות ופרצה בבכי מר. כל הזיכרונות שטפו אותה באחת. בעלי הבית התעקשו לתת לה את המזכרת היחידה שנותרה מאז, מכתש ועלי.
התחלנו לחפש את הבית של אמא. היא זיהתה אותו בוודאות. דלת העץ היתה סגורה, וכשפתחנו - הערנו משנתן... שתי פרות. יצאנו מהבית, וממול הציצה קשישה שסימנה לנו בידיה. ניגשנו אליה. אמא והאישה הביטו ארוכות אחת בשנייה - ולפתע, בלא כל אזהרה מוקדמת, נפלו זו בזרועות זו. "פלגה", צעקה אמא. "שיינדלה", צעקה בחזרה פלגה, והדמעות חנקו את גרוננו.
כאילו לא חלפו 63 שנים מאז שהן נפרדו. בעיני רוחי ראיתי שתי נערות צעירות, מנהלות כמו אז שיחת בנות ערנית, ונזקקתי למספר מצמוצי עיניים כדי לחזור אל המציאות.
אינני יודע להסביר מדוע - אך הרגע הזה במסע השורשים הארוך והחשוב, היה המרגש מכולם. אולי כי הוא סימן את כוח החיים ואת הניצחון של אמא על הנאצים.
בעיני רוחי ראיתי שתי נערות צעירות, מנהלות כמו אז שיחת בנות ערנית, ונזקקתי למספר מצמוצי עיניים כדי לחזור אל המציאות
