יש מקומות בכדורגל העולמי שמסוגלים לרסק שחקנים. לא סתם לעצור אותם, לרסק. בן שהר היה בדיוק במקום הזה. קשה מאוד להיות "התקווה הגדולה הבאה של ישראל". מהרגע שאתה מסומן כילד פלא, הכל משתנה: כל פעולה שלך נבחנת בזכוכית מגדלת, וכל טעות מרגישה כמו הוכחה לכך שלא היית אמור להיות שם מלכתחילה. שהר עוד היה צריך להתמודד עם גרסה קיצונית במיוחד של הסיפור הזה. נער שעובר לצ’לסי, אחד המועדונים הגדולים בעולם, בגיל שבו רוב הנערים בגילו סופרים את הימים לקראת הגיוס.
שהר פורש מכדורגל בגיל 36 ואפשר להכריז שהציפיות סביבו היו כמעט לא הגיוניות. עצם המעבר לצ’לסי הספיק כדי ליצור תחושה שהוא האיש שיוביל את הנבחרת למונדיאל. בישראל אפילו חוקקו חוק על שמו, שאיפשר לספורטאים מצטיינים לצאת לשחק בחו״ל מוקדם יותר במקום לבזבז זמן כעובדי רס״ר בצבא. שהר הגיע לשיא מוקדם מדי, עוד לפני שהיה באמת מוכן להתמודד עם כל המטען הזה. ובכל זאת, בניגוד להרבה אחרים, הוא לא התרסק.
חלוץ כמעט אנגלי
כדי להבין עד כמה הסיפור שלו יוצא דופן, מספיק להסתכל סביב. גיא אסולין היה כישרון עצום שגדל בברצלונה וכבר הוכתר ליורש של מסי. זה לא עניין ישראלי בלבד. מאות שחקנים שעוברים באקדמיות הטובות בעולם בכלל לא מגיעים לקריירה מקצוענית. גם כאלה שכבר מקבלים הזדמנות אמיתית על הבמה הגדולה נעלמים. זוכרים את פדריקו מאקדה? במנצ'סטר יונייטד היו בטוחים שהוא יהיה אפילו טוב יותר מכריסטיאנו רונאלדו. יצא ממנו חלוץ סביר בליגה היוונית.
הדבר הקשה ביותר בלהיות ילד פלא הוא הרגע שבו אתה מבין שאתה לא מיוחד כמו שחשבת. שאתה אמנם שחקן מוכשר מאוד – אבל יש עוד אלפים כמוך בעולם. בן שהר הבין את זה מוקדם יחסית, ואולי בגלל זה גם לא נתן לטייטל לעלות לו לראש. אחרי עונת השאלה מצוינת בהפועל ת"א הוא שוב ניסה את מזלו באירופה, ובמשך שנים נדד בין מדינות: אנגליה, ספרד, הולנד, גרמניה וצרפת. קריירה של חיפוש מתמיד, של עוד ניסיון ועוד הזדמנות. הוא לא ויתר.
בסופו של דבר דווקא המקום הכי לא צפוי הפך לבית. הפועל באר-שבע. נכון, אמא בתיה תמיד הרגישה שמגיע לו יותר, אבל על המגרש היה ברור דבר אחד: הוא עובד קשה יותר מרוב החלוצים שסביבו. הוא לא הפך לכוכב בפרמייר-ליג, אבל היה חלוץ כמעט אנגלי במהות שלו – רץ בלי הפסקה, נלחם על כל כדור, לוחץ את הבלמים, ומוכן תמיד לדחוק ממטר כשצריך. אמין, יציב, חזק - כנראה שאירופה כן לימדה אותו משהו.
לעבוד, להזיע, לדחוק
הדחיקה הזאת נראית לפעמים כמו הדבר הכי קל בכדורגל. אבל כדי להגיע לרגע הזה צריך לעבוד. להזיע. להכיר כל סנטימטר ברחבה ולהאמין שהכדור יגיע אליך בדיוק בזמן. לשהר היו מספיק סיבות להסתפק בקריירה בינונית: לעבור מאשדוד לסכנין, ואז לנסות להמציא את עצמו מחדש בהפועל חדרה. במקום, הוא הפך לחלק מרכזי באחת התקופות הגדולות בתולדות הפועל באר-שבע – שלוש אליפויות רצופות, קבוצה שככל שעובר הזמן מבינים עד כמה הייתה חד-פעמית.
ובתוך הקבוצה הזאת, עם כל הכישרון שסביבה, בן שהר גם הצליח לנצוץ. המאמץ, ההתמדה והאמונה הביאו לרגע אחד שנכנס עמוק להיסטוריה של המועדון: שער הניצחון מול אינטר בטרנר. שער של חלוץ קלאסי, בנגיעה אחת קטנה. כמו באנגליה.
