פרשת האוטובוס בקו 300 // יצחק זמיר } כנרת זמורה דביר } 258 עמ'
היה זה בליל 12 באפריל 1984, סמוך לתחנת הרכבת הנטושה של דיר אל-בלח. שכבנו — אנשי ביטחון, עיתונאים וצלמי עיתונות — בתוך שיחים, לא הרחק מהאוטובוס בקו 300 שנחטף בידי ארבעה מחבלים. הייתי שם מטעם השבועון 'כותרת ראשית', לצד העורך נחום ברנע. ראינו את סיירת מטכ"ל משתלטת על האוטובוס, אך בחשיכה לא הבחנו בטנדר השב"כ שאליו הובלו שני מחבלים חיים וחבולים. הם לא סיכנו איש — ולימים התברר כי הוכו למוות".
סאגה זו מתוארת בהרחבה בספרו של יצחק זמיר, הרואה אור בעיתוי שאינו מקרי. זהו סיפור על ראש שב"כ שלקה בשיכרון כוח: הרג שני מחבלים ללא צורך או צידוק; שיקר לראש הממשלה כאילו פעל בהוראת שר הביטחון; ובפנים הארגון טען כי פעל בהוראת ראש הממשלה. הוא אף תיכנן מערך עדויות שקר בפני ועדות חקירה, תוך הטלת חשד על תת-אלוף יצחק מרדכי. כך נבנתה תרבות ארגונית של הונאה, סחיטה ואיומים.
מנגד ניצב זמיר: נציג שלטון החוק. הוא סבר כי חקירה נחוצה לא רק כדי למנוע את התפשטות רעל השקר, אלא גם כדי להגן על הארגון, הממשלה ותדמית המדינה. בתחילה הכל פעל נגדו: שר הביטחון משה ארנס אמנם הקים ועדת בירור חשאית בראשות האלוף (מיל') מאיר זורע, אך זו התגלתה במהרה ככיסוי בלבד. אנשי השב"כ שהעידו בפניה העמיקו את השקר וטייחו את מעשיהם.
נקודת המפנה הגיעה כאשר דורית ביניש, אז משנה לפרקליט המדינה, שיתפה את זמיר במידע שמסר לה ראובן חזק, המשנה לראש השב"כ: אברהם שלום הורה לאהוד יתום לקחת את המחבלים לאחר חקירתם, ולהרוג אותם. ההוראה בוצעה מיד, במכות קשות לראשיהם. במקביל הוכנה תוכנית להטעיית ועדות חקירה ובכירים בשירות הציבורי. לחזק הצטרפו שני בכירי שב"כ נוספים — פלג רדי ורפי מלכא. שלושתם ראו במעשים אלה סכנה חמורה לארגון ולמדינה. הם קמו נגד מפקדם, אך שילמו מחיר כבד: נידוי, רדיפה והאשמות שווא. "הם הגיבורים האמיתיים של הפרשה", כתב זמיר.
בשלב זה התפתח מאבק על עיצוב המציאות עצמה: מי מגן על טובת הכלל, ומהי האמת. כפי שאנחנו מכירים היום. זמיר חש כי התוצאה תהיה הרת גורל; בין פגיעה אנושה בדמוקרטיה לבין אפשרות לתיקון. אלא שראש הממשלה שמעון פרס פירש את הדברים הפוך: בעיניו, דווקא השב"כ והעומד בראשו נזקקו להגנה מפני זמיר ואנשיו, "הקושרים פוטש בתוך הארגון". זמיר נחרד מדבריו וחש לראשונה נכונות להקרבה אישית.
גם הציבור היה מבולבל. רבים האמינו לגרסה הרשמית, ואילו זמיר הפך מושא לשנאה: כונה "מטורף", "שפל" ו"מגן הרוצחים". אפילו ראשי הממשלה יצחק שמיר ושמעון פרס ראו בו כפוגע בביטחון המדינה. גם לאחר ששככו הרוחות, נותר זמיר בודד ומנוכר, מתקשה לשוב לחייו. בהמשך התהפכה המגמה: זמיר השיג פתיחת חקירה משטרתית, ורפי מלכא עתר לבג"ץ וחשף בפומבי את האמת. אט-אט התבהרה התמונה: הממשלה והשב"כ העדיפו את טובתם ויוקרתם על פני טובת המדינה. והשב"כ, ככל גוף, כפוף לחוק.
היכן עובר הקו הדק שבין שיכרון כוח למגבלה על הכוח? פרשת קו 300 הייתה אירוע טראומטי בחברה הישראלית, והיא עיצבה את השיח על המוסר וטוהר הנשק הישראלי בשנים שאחרי; מפרשת אלאור אזריה ועד פרשת שדה תימן — החברה הישראלית תמיד ניצבה בקונפליקט מתמיד על מגבלות הכוח. הפרשה של קו 300 הסתיימה בעיוות מסוים: חנינה נשיאותית מאת חיים הרצוג, ללא כתב אישום או הרשעה, אך עם הודאה והתפטרות.
רק בגיל 95 שב זמיר אל הפרשה, מתוך חשש מפני עתיד שבו שירות כזה ייפול בידי הנהגה חסרת אחריות. הוא כתב טיוטה כבר ב-1986, אך זו אבדה. כעבור ארבעה עשורים נמצאה מחדש, וזמיר שב אליה, הרחיב, תיקן וראיין מעורבים. הספר נקרא בנשימה עצורה. הוא מתאר ניצחון של יחידים על מנגנון מסואב ועוצמתי. במובן זה מדובר ביצירה אפית — סיפור של הישג אישי יוצא דופן. במרכזו מאבק בלשי כמעט: בין פשע לצדק, בין טוב לרע.
אך עוצמתו הגדולה של הספר טמונה דווקא בתיאור המציאות כרשומון: ריבוי קולות, גרסאות סותרות ונקודות מבט שונות על אותם אירועים. זמיר מציג מאבק דמוני כמעט על עיצוב הנרטיב — מאבק שעתיד להשפיע על פני החברה ועל זיכרונה ההיסטורי לדורות. •
