כשאיראן חסמה את מצר הורמוז בפברואר 2026, היא עשתה את המהלך שהעולם חשש ממנו עשרות שנים. בטווח הקצר, הוא עבד. 20 מיליון חביות נפט ביום הפסיקו לזרום. חמישית מסחר הגז הטבעי הנוזלי העולמי נעלמה מהשוק. שליש מסחר הדשנים הבינלאומי: אוריאה, אמוניה, גופרית, נתקע בצד המפרצי. שליש מייצור ההליום בעולם, שסגירתו מאיימת על ייצור שבבים ותעשיית הבינה המלאכותית נחסם בקטאר. מחירי הנפט חצו את רף ה-115 דולרים לחבית. סוכנות האנרגיה הבינלאומית קראה לזה "שיבוש האספקה הגדול בהיסטוריה של שוק הנפט העולמי".
ההצלחה האיראנית תורגמה גם למישור הדיפלומטי-צבאי. ארצות-הברית כשלה בניסיון להקמת קואליציה לשחרור המיצר. בניסיון הראשון מול בנות בריתה באירופה ובנאט"ו ובניסיון השני מול מדינות מרכזיות באסיה, שהן הנפגעות העיקריות מהמצור. מדינות דוגמת יפן, דרום קוריאה וצרפת אף פנו לטהרן ישירות על מנת להבטיח מעבר בטוח לאוניות. זהו רגע של ניצחון אסטרטגי שאין להמעיט בערכו.
אך על אף ההצלחה בטווח המיידי, המהלך האיראני האלים בהורמוז הוציא לדרך שורת תהליכים שיכרסמו באופן מהיר בערכו של המנוף בו היא עושה כעת שימוש, וטהרן עשויה להתחרט על כך.
מיצר הורמוז לא דומה למיצרי מלאקה באסיה, לתעלת סואץ או פנמה. בשלושת המעברים הללו, הקריטיים לתעבורת הסחורות העולמית, צריך לעבור דרך – מצד לצד – על מנת לשנע את הסחורה. אסיה לאירופה. אוקיאנוס שקט לאטלנטי. אין חלופה למעברים הללו. הורמוז שונה מהותית. לא עוברים דרכו אלא נכנסים אליו על מנת לקחת דבר מה – נפט, גז, תוצרים פטרוכימיים – ואז יוצאים בחזרה. ההבדל הזה מהותי. קריטי. אם ניתן להשיג את המשאבים מבלי להיכנס למיצר, הוא מאבד את ערכו. כלומר, ניתן לבנות אלטרנטיבה כלכלית ואנרגטית שתייתר אותו כליל.
ההיסטוריה מלמדת שהרגע שבו מונופוליסט עושה שימוש אלים במונופול שלו הוא הרגע שבו הוא מתחיל לגווע. באפריל 2025, לאחר עשורים של מונופול בתחום הפקת המתכות הנדירות, סין החליטה על הגבלות ייצוא מחמירות. מטוסי קרב, רכבים חשמליים, טורבינות רוח, מעבדי בינה מלאכותית ועוד – כולם תלויים באספקה סדירה של המשאב הייחודי הזה, לעתים עד כדי 90% תלות בסין. העולם קיבל את המסר – ופעל. שורת תקנות סביבתיות שמנעו עיבוד מתכות נדירות הוסרו, וארה"ב – בשיתוף פעולה עם אוסטרליה, יפן, סעודיה ומדינות נוספות – הוציאה לדרך תהליך תיעוש שצפוי לצמצם משמעותית את המונופול האסטרטגי הסיני בתחום. הכרייה צפויה לצמוח משמעותית בתוך חמש שנים וההפקה והעיבוד בטווח זמן של עשור.
איראן עשתה בדיוק את אותה טעות: היא חשפה את המנוף של הורמוז, שהוא משמעותית נמוך משיעור התלות העולמי בהשוואה למנוף הסיני בתחום המתכות הנדירות, וניתן לפרק אותו מהר יותר וביעילות רבה יותר אם תתמדנה מדינות העולם בגיבוש החלופה.
שלושה תהליכים כבר יצאו לדרך והם צפויים לשחוק עד לאיין לחלוטין את מנוף הורמוז.
הראשון שבהם הוא השתלטות על החוסר בתחום הגז הטבעי. לפני עשור, ארה"ב העיתה מדינה תלויה אנרגטית. גם בתחום הגז הטבעי וגם בתחום הנפט. כיום היא היצרנית הגדולה ביותר בעולם של שני המשאבים הללו, ושיעור ההפקה והייצוא שלהם רק הולך ועולה. לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה, הגז האמריקאי נכנס בנעלי הגז הרוסי באופן שפיתח תלות אירופאית בארה"ב, ומקור הכנסה אדיר לתעשייה האמריקאית. ניתן לצפות שארה"ב תעשה דבר דומה לגז הקטארי ללקוחותיו המרכזיים במזרח אסיה – קוריאה, יפן, טיוואן ועוד. ראשת הממשלה היפנית טקאיצ'י כבר הצהירה על שורת מהלכים ממשלתיים לצמצום התלות בגז מהורמוז, לרבות השקעה בפיתוח גז בארה"ב.
התהליך השני הוא צנרת נפט ענפה שתוציא את הזהב השחור במגוון נקודות קצה מחוץ למפרץ. בתוך ימים מתחילת המלחמה, הפעילה סעודיה את צינור המזרח-מערב שלה שמספק כשבעה מיליון חביות ביום. צינור נוסף, אמיראתי, מזרים כשני מיליון חביות ביום דרך נמל פוג'יירה שמחוץ למיצרי הורמוז. ביחד, שני הצינורות הללו מספקים כ-50% מכושר ההעברה של הורמוז. בנוסף, שורה של מיזמים שהיו תקועים לאורך שנים להכפלת הקיבולת של צינורות החלופה להורמוז, בעיקר בשל ההסתברות הנמוכה של חסימה אלימה מתמשכת של המיצר, מתעוררים כעת.
התהליך השלישי הוא הרנסנס בתחום הגרעין האזרחי: אם עד לפני כמה חודשים העדיפו מנהיגי המערב ומזרח אסיה לדבר על אנרגיה אטומית בזהירות פוליטית מתנצלת, הרי שכעת השיח עבר למגרש של דחיפות אסטרטגית קיומית. באירופה, שנת 2026 מסמנת את קץ עידן ההססנות; נשיאת הנציבות, אורסולה פון דר ליין, הצהירה בפסגת פריז לפני כמה שבועות שהגרעין הוא הערובה היחידה לעצמאות אנרגטית.
העובדות ברורות: המהלך האיראני במיצר הביא להצלחה אדירה בטווח הקצר, אבל בטווח הבינוני–ארוך, ככל שתימשכנה שלוש המגמות שתוארו כאן, הוא יתגלה כמשגה אסטרטגי.
