ימשיך כבודו
1975 / להתפייט על מטבע לשון ספציפי מ"חגיגה בסנוקר", אחד המצוטטים בקולנוע הישראלי, זה כמו לבחור אגרוף אחד מהרפטואר של מייק טייסון. ספק אם ענקי התרבות – יעקב בנאי, יהודה ברקן וזאב רווח – שיערו לעצמם שדווקא צמד המילים הזה ימשיך להדהד בחיינו גם עשרות שנים אחרי. כולה קצת צחוקים על מצע של כמה קציצות עסיסיות, עדשות עבות מדי וטיפה ידע כללי. מצד שני, אולי זה מחזיק בגלל האלמנט הסמוי של הסצנה, שבה כל אחד משלושת המשתתפים מעביר לפתחו של האחר את השלמת המשימה. הרי בגלגול אחריות אנחנו בהחלט מתמחים כאן, בארץ זבת >> ימשיך כבודו >> חלב ודבש. / איציק שאשו
הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?
1995 / מה בסך הכל ביקשנו? פור של שש מטר במרוץ? אחרי כל מה שהגרמנים עשו לנו? לקחו שישה מיליון, לא ייתנו שש מטר? אין בעיה, נסתפק באליפות העולם בפענוח הנפש היהודית ההומייה במשפט אחד: בין התקרבנות בעלת שורשים היסטוריים לחוצפה בממדים תנ"כיים. וזה חייב להגיע באנגלית, כמובן, כי את התחושה כולנו מכירים. האם זה עזר? ברור שלא: דה ג'ואיש פיפל איז סטיל סאפרינג, אבל ההומור עוזר טו סמולר דה השפלה. /
עברנו את פרעה
1990 / עם ישראל ידע להתגבר על צוררים תנ"כים שאיימו להשמידו, ובהם פרעה מלך מצרים, כפי שמאיר אריאל, רב־מג של מילים, היטיב לכתוב בשיר הזה. לעומת זאת, עם אסונות קטנים – מס ההכנסה שמעקל מגבר, חברת החשמל שלוקחת מצבר ומזכירה אלקטרונית שדוחה ראיון עבודה נחוץ - הפרטים המרכיבים את אותו עם נצח מתמודדים באופן מעט פחות חלק.
לאורך קרוב לשבע דקות שוטח אריאל עם השירה הדיבורית־פילוסופית שלו את הפער הבלתי ניתן לגישור הזה. אבל גם כשהוא מתבזה כש"שלטון העם שוב יורד אל הכביש", האופטימיסט הנצחי שהוא נאחז באדישות ("המצב אמנם ביש אך איני מרגיש / אין לי לב לכל החומר שהמרקע מגיש"), ומאמין שאיכשהו הוא יצלח גם את המשבר הנוכחי. עד שיגיע עוד אחד. / אמיר שוורץ
ככה לא בונים חומה
1989 / מעניין אם צ'רלי יאנקוס קם בבוקר 19 במארס 1989 ודמיין שעד סוף היום הוא יהיה חלק מההיסטוריה של התרבות העברית. הבן אדם היה מגן בנבחרת אוסטרליה בכדורגל, וגם שם זה לא שהייתה לו קריירה לפנתיאון, אז מה פתאום שכל כך הרבה ישראלים יזכרו איך קוראים לו. למעשה, השער שהבקיע בבעיטה חופשית מול הנבחרת באצטדיון רמת־גן היה אחד מתוך שבעה בלבד שלו בנבחרת, והוא גם לא נחשב להכי יפה בהם: מול ארגנטינה התלבש לו אפילו יותר טוב.
אבל יאנקוס, כמו רבים ורבות בהיסטוריה של ישראל, ידע לנצל את תרבות החפיף, הסמוך, ה"מה כבר יכול לקרות". ויותר משהוא ידע לנצל אותה, יורם ארבל ידע לזהות אותה: "צריך להיזהר מצ'רלי יאנקוס", אמר ארבל לפני ביצוע הבעיטה. ואז, כשהכדור פגש את הרשת הוא סיכם בארבע מילים את כל תולדות הפרטץ': ככה לא בונים חומה.
הרבה חומות נפלו והוקמו מאז, חלקן נבנו בתבונה ואחרות התפוררו כמו חול, אבל "ככה לא בונים חומה" היה ונותר הביטוי הטהור ביותר להמחשת הפער בין דיבורים גבוהים לביצועים רעים ובין חאפרים למקצוענים. ככה לא בונים חומה, אבל ככה בהחלט עושים היסטוריה. / עינב שיף
לונדון לא מחכה לי
1989 / אפילו חנוך לוין לא חשב שנגיע לזה. כשהוא כתב את הדמות של בלה במחזה "אורזי מזוודות", שמדבריה הלחינה חוה אלברשטיין את השיר "לונדון" בשנות ה־80, הוא כבר ידע לסמן את הירידה מהארץ כתופעה, רק שבניגוד להיום, אז היה מדובר במעשה נואש, מפלט אחרון לכאלו שלא מצליחים להסתדר עם הקוצניות הישראלית. 30 שנה אחרי והשורות סביבנו הולכות ומידלדלות. פעם נפרדים מהשכנים ממול, אחר כך ממשפחה מבית הספר ובסוף גם אנחנו מתחילים לבדוק כמה רחוק אפשר להגיע עם שורשים עיראקיים. אלו כבר לא אנשי השוליים שחומקים מאיתנו כדי לנסות להתחיל מחדש, אלא כל מי שיכול להרשות לעצמו לילות של שינה רצופה. ולמרות שאנחנו יודעים שהיום האנגלים, או כל עם אחר שעולה ב"ארץ עיר", לא בדיוק מצפים לישראלים, אנחנו כבר לא מסננים בזלזול כלפי אורזי המזוודות ומארגני ה"מכירה ביתית לפני רילוקיישן" שלונדון לא מחכה להם, אלא חולמים בעצמנו על מקום שבו הייאוש יותר נוח. / תיגל נשיא
גבירותי ורבותיי, מהפך
1977 / הנה עובדה שתפתיע אתכם: המשפט הכי מזוהה עם חיים יבין בכלל לא נאמר על ידו. מהדורת החדשות ביום הבחירות לכנסת התשיעית נפתחה בתוצאות מדגם שנערך לראשונה בטלוויזיה הישראלית, כשהקריין המיתולוגי הכריז על ההפסד הראשון של תנועת העבודה למפלגת הליכוד בניסוח: "אם כן, כנראה, לא פחות מאשר מהפך". הסערה שהתעוררה כשמנחם בגין טען שיבין עיווה את פניו לנוכח התוצאות נשכחה, אבל המהפך נשאר והפך לשם נרדף לשינויים דרמטיים יותר (חילופי שלטון) או פחות (תוכנית ריאליטי בערוץ 2 שבה המשתתפים עברו מייקאובר). / נעמה בר לב
נא להתנהג בהתאם
2008 / כבר 16 עונות שהדיירים שנכנסים לבית האח הגדול שומעים את המשפט הקבוע "אתם בשידור חי, נא להתנהג בהתאם". בהתאם למה – זו כבר שאלה אחרת, שהתשובה עליה משקפת את השינוי שעוברת החברה הישראלית. בזמן שבעונות הראשונות החשש היה בעיקר מעירום ומניבולי פה לעיני המצלמות בשידור חי, לאורך השנים הדיירים הביאו איתם את כללי ההתנהגות שהם מכירים מבחוץ, כמו קללות, ריבים, רכילות, בריונות, מניפולציות ודריכה על אחרים בדרך למטרה. כי למי שמתנהג בהתאם יש סיכוי גדול יותר לנצח, גם בתוכנית וגם בחיים. / נעמה בר לב
יש לך מילים להחלפה
1978 / מ"תקפוץ אתה על הבמה" ועד "יפצ'וק תשיר לנו סולו", "הלהקה" לא היה רק סרט מופת ישראלי, הוא גם ייצר שפע ביטויים נצחיים. כנראה אף אחד מהם לא נצרב כמו הסצנה שבה דטנר (גידי גוב) מנסה להתחיל עם מיקי (לירון נירגד) ושואל אם הוא יכול להחליף איתה כמה מילים. התשובה שלה - "יש לך מילים להחלפה?" - והצורה שבה נירגד ענתה אותה, הופכת את הסצנה כולה לרגע רומנטי מאוד מצחיק ובאמת בלתי נשכח. 48 שנים אחרי, עדיין אפשר לשאול מישהו יש לך "מילים להחלפה?" והם כנראה יידעו על מה מדובר. / ציפי שמילוביץ
סימן שאתה צעיר
1965 / כמה כיף היה להיות צעיר בשנת 1965, עם שלישייה מוכשרת כמו גשר הירקון, שכללה אז את אריק איינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון. יוסי גמזו, פזמונאי ומשורר שהיה אז בשיא תפארתו, התבקש על־ידי אריק איינשטיין לכתוב תרגום לשיר השיכורים האירי Whiskey In The Jar. תרגום הוא סירב לכתוב, ולא רק משום שמעולם לא השתכר מיין, אלא רק מהאהבה ומהירח, אבל הוא כתב מילים שרק בזכותן היה שווה להיות אז צעיר ולקפץ לצלילי השיר "אם פרדסים עוד משגעים אותך בריח/ אם בלילות אתה שיכור מן הירח/ אם רוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת/ ויש לך קוצים במקום שבו נהוג לשבת/ זה סימן שאתה צעיר". לצידו של השיר כיכב באלבום גם "העיר באפור", שכתבה נעמי שמר. חיים חפר ערך את האלבום, יצחק גרציאני היה על האורקסטרה, וכל מי שמצא מאז שורה בשיר להזדהות איתה יכול היה להרגיש צעיר. / יואב בירנברג
יש בי אהבה והיא תנצח
1995 / ׳יש בי אהבה׳ הוא שיר כל כך אופטימי שאולי קשה להאמין שהגיע מארקדי דוכין. השיר שכתב דוכין בגיל צעיר ונתן לאריק אינשטיין הפך לא רק לקלאסיקה, אלא גם הוציא מטבע לשון שאי אפשר לעמוד בפניו, אבל כצפוי הפך קצת מאוס. הפריצה הלינגוויניסטית הגדולה של "יש בי אהבה והיא תנצח" הגיעה אחרי שכדורסלן הפועל ירושלים, עדי גורדון, הפך אותה למנטרה של הקבוצה בסוף שנות התשעים ומאז אין מי שלא השתמש בביטוי הזה בחייו. כשיר, "יש בי אהבה" רחוק מלהיות בצמרת שירי אריק אינשטיין, אבל כולם רוצים להאמין שיש בהם אהבה והיא תנצח. / ציפי שמילוביץ
אני ואתה נשנה את העולם
1971 / שני גברים צעירים, אחד עם גיטרה אקוסטית והשני עם כוס קפה שחור ביד, יושבים על דשא מצהיב סמוך לצריף על חוף ימה של העיר העברית הראשונה בראשית הסבנטיז. הרגליים נטועות בתל־אביב אבל הראש חושב איך לתרגם את הצלילים שהגיעו מאנגליה ומארה"ב של סוף הסיקסטיז, ולעשות את זה בעברית. אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב הבטיחו אחד לשני ב"אני ואתה" שהם ישנו ביחד את העולם, והם גם היו בטוחים שברגע שהם יתחילו אחריהם יבואו כולם. הם מבינים שזה לא ילך בקלות ("יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא"), אבל הם אופטימיים כפי שרק צעירים יכולים להיות. וגם קצת נאיביים. שלוש שנים אחרי שאיינשטיין חולל עם שותפיו את מהפכת הרוק העברי, פרצה מלחמת יום הכיפורים שבעקבותיה הזמר הלאומי נשמע קצת אחרת: העדיף לנסוע לאט ולשבת בבית עם התה והלימון והספרים הישנים. / אמיר שוורץ
סע לשלום, המפתחות בפנים
1966 / החיבור בין נסים אלוני לגשש החיוור היה מפגש קצוות. בפינה אחת: מחזאי ובמאי תיאטרון מוערך ("הנסיכה האמריקאית", "הצוענים של יפו" ועוד). בשנייה: מלכי הבידור העממי של ישראל לאורך כשלושה עשורים. הטקסטים שטובי הכותבים (ובהם אלוני) שמו בפי הגששים – שייקה לוי, ישראל (פולי) פוליאקוב וגברי בנאי – לשו את העברית. הכישרון של השלישייה והדינמיקה החד־פעמית בין חבריה, הפכו את המילים האלו למעין משחק בפלסטלינה שיצר שפת אם נוספת בפי ישראלים רבים – גששית. הגששים - בתחילה בתקליטים, ברדיו ועל הבמה, ובהמשך גם בקולנוע - ידעו להגחיך את האבסורדים הקטנים שהרכיבו את תרבות ה"סמוך" הישראלית. "המכונית המגויסת" הדגים שבאותה מידה שאפשר לסמוך שצה"ל יביס שלושה צבאות של האויב תוך פחות משבוע, הוא גם יחזיר את המכונית שלקח לטובת המאמץ מהאזרח התמים - לא רק כשהיא מכוסה באבק, אלא גם בלי המנוע. ועוד יבטיח לבעליה המתוסכל שאין לו בעיה לנסוע איתה. / אמיר שוורץ
העולם מצחיק, אז צוחקים
1980 / שלישיית הגשש החיוור הייתה ההרכב המוצלח ביותר בהיסטוריה של הבידור הישראלי, אבל היא לא מקבלת מספיק קרדיט על היותה על־זמנית. כל מערכון של הגשש שתזרקו עליו אבן, ירגיש רלוונטי גם היום. התפאורה שונה, לא כל משחקי המילים עובדים, אבל הבסיס המתוחכם של המערכונים האלה יחזיק מעמד לנצח. "העולם מצחיק אז צוחקים" מגיע מקלאסיקת "קרקר נגד קרקר" (1980) שהייתה כמובן פרודיה על זוכה האוסקר "קרמר נגד קרמר": זוג מתגרש שלא ברור מדוע היה ביחד מההתחלה, ילד ששניהם לא רוצים, והליקופטר הסבל שמגיע כדי לפנות את הדירה. זו גרוטסקה מפוארת שכתב יוסי בנאי, זכר גאון לברכה, והיא מביאה למסקנה נואשת: באמת מה נשאר לעשות חוץ מלצחוק. / ציפי שמילוביץ
אנחנו נשרוף ת'מועדון
1975 / המערכון "שירים ושערים" לא רק היה סאטירה מבריקה על תקופה שבה משחקי כדורגל פוצצו והאוהדים באמת פיזרו את המשטרה - "ואם זה שידור חי אנחנו לא אוכלים חרא?" - הוא גם שם זרקור על מצב נפשי ישראלי שרק החמיר מאז שנות ה־70. "אז ככה", אומר אוהד בית"ר ירושלים למגיש "שירים ושערים" עמי פזגול, "אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... 15, כן? אם לא - נשרוף ת'מועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר".
"ואם זה לא יינתן לכם?"
"אנחנו נשרוף ת'מועדון". / ציפי שמילוביץ
30 שנה, לך תזכור
1976 / בקומדיה הרומנטית החביבה "יש לך הודעה", מסביר טום הנקס למג ריאן איך משפטים מ"הסנדק" הם התשובה לכל שאלה בחיים - אבל "גבעת חלפון אינה עונה" היא דוגמה מדויקת הרבה יותר, גם אם היא עונה רק על שאלות של חיים ישראליים. כל משפט שני בתסריט הגאוני של אסי דיין ונפתלי אלטר הפך מטבע לשון, שבדיוק 50 שנה אחרי שהסרט יצא, עדיין מסביר כל דבר בקיום הישראלי. מהקומבינות של סרג'יו קונסטנצה, לפיוז הקצר של ויקטור חסון, לאפס היכולות של סמל ראשון רפאל מוקד - הסרט הוא מכתב אהבה למדינה שמחוברת בטלאים כדי לשרוד ומסרבת ללמוד לקחים מהעבר. כשסרג'יו אומר, "אני לא מבין מה יש למצרים לבוא לפה בחום הזה", הוא מכניס את המלחמות שמנהיגים יוצאים אליהן לפרופורציות. כשוויקטור לא מוצא כלום כי "שעה, שעה שאני מחפש את הים. לא למדו לשים שלט קטן 'ים'?" כל ישראלי יודע שהדברים האלה קורים לו גם היום; והשיחה בין המח"ט לוויקטור חסון היא באמת תמצית הכל, רק צריך להחליף בסוף את 30 ב־80:
המח"ט: מר חסון, אם המצרים באים, מה אתה עושה?"
ויקטור: "מה שעשינו ב־56'".
המח"ט: "מה עשיתם ב־56'?"
ויקטור: "מה שעשינו ב־48', אין יותר טוב מזה!"
המח"ט: "ומה עשיתם ב־48'?"
ויקטור: "30 שנה, לך תזכור". / ציפי שמילוביץ
הלו, זה רדיו?
1972 / אין סוף ידוע לכמות המשפטים, מכתמים, שורות, שברים ומכנים משותפים שמערכוני "הגשש" תרמו לישראל בתקופה שבה עוד נזקקה לתרומות מהסוג, אבל "הלו, זה רדיו?" הוא אולי האקטואלי מכולם. המומחים לנימוסים והליכות אברהם אדיבי ואברהם חטף־פתח מעלים לשידור מאזין תועה וטועה שתוהה רק "איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום", ועצם ההיתקלות בשני העילאיים והמתנשאים שאומרים בכיף דברים כמו "שאל בני ונען", "זין בפתח" ו"זרבוביתי זרבוביתך" מכה את המאזין בהלם ותדהמה כה גמורים עד שהוא נדרש כל פעם מחדש ל"הלו, זה רדיו?"
ו"הלו, זה רדיו?" הוא ייצוג מושלם למקום שבו ישראל הראשונה והשנייה – הרבה לפני שחולקו לכאלה למטרות פוליטיות נוחות – נפגשות כדי לעשות שמח, והוא שימושי מאז לכל סיטואציה שבה ממסד שאמור להיות רשמי, ממלכתי ובעיקר מבין ויודע מתברר כבלתי נסבל או אפילו שמיש. בחרו במחדל הממשלתי המועדף עליכם מהשנים האחרונות ואמרו רק: הלו, זה רדיו? זו טלוויזיה? זו מדיניות? זו תפיסת ביטחון? זו כלכלה? זה חינוך? זו עוגת ביסקוויטים? הגשש הרגו את הממלכתיות הישראלית הרבה קודם, רק שאצלם זה עוד היה מצחיק. / רענן שקד
אל תקרא לי מותק
1984 / יותר מ־40 שנה חלפו מאז ש"מותק" פתח את אלבום הבכורה של קורין אלאל ז"ל, וגם נותר הרגע הכי זכור ממנו. הרוק הרזה של אלאל ולהקת ליפסטיק שליוותה אותה אז, ששילב פוסט־פאנק וניו־וייב, הפחיד את הרדיו הישראלי שהתרגל שהזמרות שהוא מנגן לא באות בדרישות. אבל האלבום "קורין אלאל" עשה דבר חשוב יותר מרק לא לכבוש את הפלייליסט: הוא הוכיח שנשים בישראל יכולות לעשות רוק, ושהזעם שלהן מוצדק. לא רק המעטפת המוזיקלית הייתה חדשנית, גם הטקסט שכתבו גדעון כפן וצרויה להב עבור הזמרת נשא עימו בשורה. אלאל לא ביקשה שלא יפנו אליה בטון מקטין – היא הציבה עובדה. בשורה הבאה בשיר היא גם הסבירה מדוע לא להתעסק איתה. גם היום הדרישה הטבעית הזו של נשים נותרה בתוקף. / אמיר שוורץ
החיטה צומחת שוב
1974 / מלחמות העורף מדגישות את מושג החוסן. הוא היה קיים בדנ"א הישראלי לפני שדורית צמרת כתבה על 11 מבני קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, אבל היא זו שחידדה בצורה מעוררת השתאות את הטבע של ההמשכיות. כאילו החוסן טמון בכולם, אבל הישראלים הם אלו שפיצחו את הקוד. ועכשיו, החיטה צומחת שוב הוא סמל מילולי למאמץ לחזרה לשגרה ברקע כל קושי נתון. האבל אופף את השיר, את הקיבוץ ואת המציאות גם היום, והעולם משתנה ולא יחזור למה שהיה, אבל פתאום האדמה מצמיחה את החיטה כאילו התותחים לא ירו והמטוסים לא הפציצו, ושולחת רמז לחרוק שיניים ולהמשיך. / יאיר קטן
אבל מה אם הוא כן עוצר?
2014 / מיליוני חיילים וחיילות לאורך הדורות זעקו בתרגילי טירונות מול דמויות מקרטון "ווקאף וואלה בטוחק!" - "עצור או שאני יורה" בערבית רצוצה. חלקם מן הסתם גם השתמשו במשפט הזה בשטח, במחסומים ובהיתקלויות, אבל לרוב הג'ובניקיות והג'ובניקים שפלטו את המילים במונוטוניות מדובר היה בביקור חד־פעמי, בעיקר בדמיון, בסיטואציה צבאית. עד שעמדה ילדה ושאלה: ומה אם הוא כן עוצר? הילדה היא לא באמת ילדה, אלא דאנה איבגי, החיילת השבוזה והמרדנית של "אפס ביחסי אנוש". קומדיית הקאלט של טליה לביא מ־2014 הביאה לקולנוע מאות אלפי חיילות וחיילים ששמחו לראות את עצמם סוף־סוף על המסך: לא הגיבורים בסיירת מטכ"ל או הלוחמים המיוסרים בלבנון - שלהם מגיע הרבה כבוד - אלא דורות של ג'ובניקים שנאלצו להעביר את השירות בבסיסים מרוחקים, בלי תחושת ייעוד ובלי תהילה. השאלה הקטנה הזו כאילו מפוצצת את הסיכה בבלון של כל התרבות הצבאית, הנהלים העבשים, ויש שיגידו של הסכסוך הישראלי־ערבי כולו: מה נעשה ביום שכבר לא יהיה לנו חלילה על מי לירות? כמו שעונה המפקדת: "תתקשרי אליי". / בנימין טוביאס
אף אחד לא בא למומולדת
1988 / יש בישראל הרבה תחושת ביחד, אבל גם לא חסרות תחושות של בדידות ועלבון. זה קורה לא פעם בקרב מיעוטים ומשפחות של עולים חדשים, הרגשה שהגענו לארץ מדברית שבה איש לא מבין אותנו. זו בדיוק הסיטואציה הטראומטית שעומדת בלב "הקיץ של אביה", המלודרמה הזכורה כל כך שכתבה גילה אלמגור, ומבוססת על זיכרונותיה ועל חוויותיה כילדה בודדה שגדלה בצל אם קשוחה וזרה, שהייתה גם מתמודדת נפש.
הסצנה שבה האם (בגילום אלמגור) מנסה לארגן לבתה (קאיפו כהן) יום הולדת מפואר, ואף אחד מהשכונה לא בא כי כולם מלגלגים עליהן (בין היתר בגלל השיבוש "מומולדת" במבטא זר), היא אחת הצורבות בתולדות הקולנוע הישראלי, וגם הפכה לסוג של מטבע לשון. מה אם אארגן מסיבה ואיש לא יבוא, מה אם ארים השקה ואיש לא יהיה מעוניין, מה אם אחיה לנצח לבד? עבור ישראלים רבים, אפשר להוציא אותנו מפולין, אבל לא את הפולניות מאיתנו, וזה תקף לכל העדות. / בנימין טוביאס
רק על עצמי לספר ידעתי
1930 / את מיטב שירי האהבה שלה לכנרת כתבה המשוררת רחל לא על שפת הכנרת, משם גורשה בעקבות מחלת השחפת, אלא ממיטת חולייה בחדר הקטנטן ברחוב בוגרשוב 5 בתל־אביב. שם היא כתבה על דקל שפל צמרת שטובל במי כנרת, כשהיא מביטה מהחלון על עץ הדקל ששתל עבורה בעל הבית בחצר הבניין, מחווה קטנה ונוגעת ללב למשוררת הגוססת. כמעט מאה שנים עברו מאז שהצעירה הענוגה, שכל כך הרבה כתרים נקשרו לשירתה, כתבה את המילים האלה שנה לפני מותה. הצניעות הכל כך אופיינית לה, "רק על עצמי לספר ידעתי", הפכה לביטוי בהקשרים של ענווה מול גאווה והתכנסות פנימית נוגעת ללב. / יואב בירנברג
היא הייתה גמורה
2002 / אין שום דבר מצחיק במותה הטרגי של עפרה חזה ז"ל והצער של משפחתה עליה, אבל בשיאם (וגם בימים קצת אחרים בכל הנוגע לגבולות ההומור) היו "שי ודרור" מסוגלים למצוא את המצחיק דווקא במה שלא. למשל, בסרט דוקו שבו האחיות של חזה דיברו בפרוטרוט על ימיה האחרונים ועל הסתרת מחלת האיידס גם מהסביבה הקרובה ביותר.
שי גולדשטיין ודרור רפאל רצו לומר משהו על המשחק הכפול, מצד אחד הטענה שחזה זכאית לפרטיות גם לאחר מותה, ומצד שני החושפנות שבה האחיות סיפרו מה הלך שם. כל זה זוקק למשפט אחד: "היא הייתה גמורה" (וצריך להיות "גמוררררהההה"). השילוב בין התמציתיות למלודרמה הפך את "היא הייתה גמורררהההה" לפריט הרבה יותר זכיר מהמקור שעליו הוא התבסס. למרבה הצער, הוא גם די מה שנשאר מימי הסאטירה של גולדשטיין ורפאל. / עינב שיף
איך זה שכוכב אחד לבד מעז
1972 / יצירה שחתומים עליה שני ענקים נפלאים, מרתקים ומוזרים בדרכם יוצאת הדופן - נתן זך ומתי כספי. על כתיבת השיר סיפר פעם זך בדרכו הציורית: "אז ככה, ערב אחד הסתכלתי על השמיים וחשבתי איך זה שכוכב אחד מעז? איך הוא מעז, למען השם? אחר כך חשבתי, כוכב אחד לבד! אני לא הייתי מעז... אחר כך חשבתי, ואני, בעצם, לא לבד".
אחד ההישגים המרשימים בשיר הוא היכולת של מתי כספי להעז למתוח 22 מילים, שמושרות שוב ושוב, לאורך כמעט ארבע דקות. על הביצוע הראשון והיפהפה לשיר חתומה תיקי דיין. שנתיים אחר כך, ב־1974, העניק גם כספי ביצוע בלתי נשכח לשיר. כהמשך דרכם של כל אלו שהעזו, כתבו, הלחינו ושרו, המשפט הזה מתלבש עד היום על כל מי שמתייצב מול אתגרים שנראים בלתי אפשריים. וכאלה לא חסרים לנו. / יואב בירנברג
אני יצאתי בחמש
2019 / לפעמים ההצלחה מתגלה במקומות הכי פחות צפויים - למשל בית משפט השלום בנתניה. גרי סדצקי, שהואשם ב־15 עבירות גניבה מחנויות, התעקש שלא מדובר בו למרות שתועד במצלמות האבטחה. בפסק הדין, השופט גיא אבנון בחר דרך מקורית להמחיש את האבסורד: המערכון מ"צומת מילר" שבו החיילת רותם שפיץ (עדי חבשוש) מעומתת עם שלל ראיות לכך שיצאה בארבע מהבסיס, ותשובתה אינה משתנה: "לא יודעת מה אמרתי, לא אמרתי, אני יצאתי בחמש". משפט שהפך לדוגמה קלאסית למושג המידלדל של האמת. / נעמה בר לב
אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט־לאט אתה מגביר
1999 / העצה לחיים שהכניסה את "מבצע סבתא" - ואת קרמבו בגילומו של רמי הויברגר - לנצח, לא רק שנשמעת לא הגיונית, אלא גם עושה היגיון מושלם אחרי שניסיתם והצלחתם פעם אחת. האבסורד מקפל בתוכו אמת כל־ישראלית ואולי כלל־עולמית; מאמץ מקסימלי כל הזמן הוא הדרך היחידה לנצח. שום חכם זן לא יגיד לכם את זה, אבל קרמבו חכם ממנו, ומדגים באופן מושלם את מה שיודע כל יוצא צבא מתחיל: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח (או, בניסוחים אחרים מאותו בית גידול: "אני סופר עד אחת", "יאללה, גולם, יש לי עוד מחבל לתפוס היום, לצמצם, לצמצם").
אפשר לראות בזה גם ביטוי יפה לחוסר המודעות הישראלי הקיצוני למגבלות הכוח, אבל עדיף לראות בזה בדיוק את מה שזה: משפט אמיתי שלקח הבמאי והתסריטאי דרור שאול מהמורה לשחייה אליהו לוי, שלימד ילדים (וגם אותו) בקיבוץ ניר יצחק לשחות. והם, באמת, שוחים מאז יופי. / רענן שקד
התחלתי ולכן אסיים
1989 / כיסאות למשתתפים שכאילו נלקחו מחדר המתנה של רופא עור, נעימת פתיחה שהיא קונצ'רטו בפה מז'ור, ושאלות בנושאים כמו "קורט וונגוט - חייו ויצירתו". אבל איכשהו כולם זוכרים משעשועון הידע הפופולרי של הערוץ הראשון, בעיקר את המנחה האגדי. הילד שהייתי בעצם רק חיכה שיסתיימו שתי הדקות, ויצחק שמעוני שוב יסביר למה הוא מעניק למתחרה אפשרות לצבור עוד נקודה. "התחלתי ולכן אסיים", ו־100 אחוזי רייטינג בבית עצרו נשימתם במתח וציפייה. שנים אחרי שהתוכנית ירדה, המנחה הרציני עם הטון המוקפד נאסף אל אבותיו. אני לא יודע מי אחראי לזה, אבל ההחלטה להוסיף את הכיתוב "התחלתי ולכן אסיים" על המצבה, היא הברקה ששווה הרבה יותר מעוד נקודה. / איציק שאשו
בול בפוני
1975 / אפילו הרוגטקה של דוד המלך לא הייתה מדויקת כמו הלשון של דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק: הם בסך הכל כתבו שיר מצחיק על דוד וגוליית, ויצאו להם משהו כל כך הרבה יותר חינני מאלטרנטיבה כמו "ישר בין העיניים". תחשבו על זה: "בול בפוני" מתאר בעצם את רגע המוות, אבל נשמע כמו מעשיית ילדים חביבה ומשעשעת, ומשם זה התפתח לביטוי שמלמד על דיוק מקסימלי בכל דבר (אפילו הטקסט הזה רוצה להיות, ובכן, בול בפוני). והעובדה ש"בול בפוני" שורד כבר יותר מ־50 שנה מלמדת שכל התנ"ך לא אמר תודה והתרגש רק על ניצחון דוד. / עינב שיף
ילדים זה שמחה
1976 / הברירה הטבעית, ששלמה בר ייסד ב־1977, הייתה מורכבת מדי עבור המסות. מחד, חלק משיריהם עסקו בפער שבין ישראל הראשונה לשנייה. מאידך המסרים החברתיים הוגשו על גבי לחנים ששילבו אלמנטים ערביים וצפון־אפריקאיים מסורתיים עם השפעות מרוק מתקדם ומג'אז חופשי. ייתכן שזו הסיבה ש"ילדים זה שמחה", השיר הכי מזוהה עם הלהקה, לא תמיד פורש לפי כוונת מחברו. למרות הלחן הסוחף זה אינו שיר שמח, אלא כתב אישום שניסח יהושע סובול במחזה "קריזה" שהוצג בתיאטרון חיפה. המחבר זועם על המדינה המעודדת ילודה בתמורה להבטחות חסרות כיסוי ("תקבלו שיכונים עם כניסה ומטבח / ושני חדרים קטנים"), הדנות את המשפחות הלכאורה ברוכות הללו לחיי דלות.
גרף הפריון עולה, מ"תביאו שניים תביאו שלושה / תביאו ארבעה ילדים" בפתיחה ועד ל"תביאו תריסר ולמה לא ח"י? / תביאו 20 ילדים" לקראת סוף השיר. ולמרות הפנייה למסורת ("כתוב בתורה / אולי בגמרא / לכו תשאלו את הרב") והתקווה שיגיע סעד ("אלוהים כבר ייתן"), לא ברור כיצד כל הפיות הקטנים האלו יישבעו כי "לאחד הוא דוחף כסף, כוח וכיף / ולכם הוא נותן ילדים". / אמיר שוורץ
לא קלה דרכנו
1989 / דני בסן ויענקל'ה רוטבליט ימשיכו כנראה לא להסכים עוד הרבה זמן למי מוקדש השיר היפהפה "דרכנו", שרוטבליט כתב לו את המילים, יזהר אשדות הלחין ובסן ביצע לראשונה ב־1989. רוטבליט אומר שהשיר הוקדש לאשתו אורנה, שהתמודדה אז עם מחלת ה־ALS ונפטרה עשר שנים אחר כך. בסן, לעומתו, התעקש שהוא נכתב לאשתו, שעברה אז טיפולי פוריות ממושכים.
יותר מעשור אחר כך ביצעו שתי שחקניות מוכשרות, שרה וינו אלעד וחני פירסטנברג, את השיר בסדרה "הבורגנים" והפכו אותו ללהיט ענק שחרך את הרדיו. כמו הרבה שירים אישיים שנכתבו כאן, השיר זוהה בהמשך כבעל משמעות לאומית בתקופת הפיגועים באינתיפאדה השנייה. אפילו ראש הממשלה אריק שרון התייחס למצב הבטחוני ואמר, "כמו ששרות שתי הבחורות הנחמדות מ'הבורגנים', לא קלה היא הדרך". מי כמונו יודעים. / יואב בירנברג
רע לתפארת
1941 (פורסם ב־1970) / הרבה לפני שהמונח גזלייטינג נכנס לחיינו, או שפרופ' ג'יין מונקטון סמית ניסחה את מודל שמונת השלבים בקשר אלים שמובילים לרצח נשים, אלכסנדר פן שירבט את מילות השיר "וידוי" על מפית בכסית (לא באמת, אבל מי לא מדמיין אותו ככה?). בדיוק מעצבן הוא ניסח את מה שעובר על אישה ביחסים מתעללים והצליח להבהיר עד כמה הם נוראיים וממכרים.
שנה לאחר שפורסם השיר, ב־1971, סשה ארגוב הלחין את המילים ואז גם הגיעו ביצועים סוחטים, בהם של בתו של פן וחנה רובינא, אילנה רובינא, וכמובן זה של יהודית רביץ. החיבור בין כל האלמנטים היה כל כך מוצלח, עד שהמונח "רע לתפארת" הפך את הסבל לאידיאל. דורות של נשים חלמו על אהבה שתהיה אכזרית באופן מפואר–לא סתם זוגיות יציבה של בהייה משותפת ב"סיבה למסיבה", אלא על כזו שכותשת דק־דק. היום, הדור שלא ידע את פן, ממהרות להחליף את האמן השיכור והמיוסר לטובת איש נדל"ן שמקפיץ שייק חלבון, ובכל זאת, צמד המילים "רע לתפארת" ממשיך ללוות אותנו, גברים ונשים, כשאנחנו שוב ושוב מחפשים את הסבל כדי להרגיש חיים. / תיגל נשיא
אין לי ארץ אחרת
1982 / שני יוצרים נהדרים שכבר עזבו אותנו אחראים לאחד מציוני הדרך המוזיקליים היפים שנכתבו כאן - אהוד מנור, הבחור המנומש והביישן מבנימינה שדיבר אל כוכבים, וקורין אלאל בעלת הניחוח הצרפתי־תוניסאי המשכר. גלי עטרי הייתה הראשונה שהטביעה את חותמה היפהפה על השיר שנכתב כתגובה מאוחרת לנפילתו של יהודה, אחיו הצעיר של אהוד, במלחמת ההתשה, ביקורת על אוזלת היד והיעדר ההתייחסות למוות המיותר של חיילים רבים באותה מלחמה. ומאז ועד היום ממש, בכל מחאה על עתיד הארץ עקובת הדם הזאת, אנחנו עדיין זועקים: "בגוף כואב, בלב רעב כאן הוא ביתי". / יואב בירנברג
מה זה החארטה הזה
1994 / צביקה הדר הוא הסיבה העיקרית בגללה ערימת הסטריאוטיפים שהייתה דמותו של ז'וז'ו חלסטרה צמחה לקלאסיקה אהובה. האנושיות והאמפתיה של הדר הפכו את ז'וז'ו לפרשן מצחיק ומדויק של הישראליות, וגם הטיסו את הקריירה שלו. הקומדי סטור הייתה אחד היהלומים של ערוץ 2 בימי טלעד המפוארים של שנות ה־90, מגנט רייטינג ופס ייצור של מערכונים שהייתה להם רק מטרה אחת: להצחיק בקול רם. ז'וז'ו היה קצת יותר מזה, והטרוניה הקבועה שלו - מה זה החארטה הזה - היא כנראה השורה התחתונה של החיים במדינת ישראל. / ציפי שמילוביץ
גיסנו
2008 / עם הצלחה לא מתווכחים: הסדרה "רמזור" של אדיר מילר כללה רק שלוש עונות וירדה מהמסך לפני 12 שנים, אבל גם היום יש לה מעריצים אדוקים שצופים בה שוב ושוב וזוכרים בעל פה קטעים שלמים. אבל גם מי שלא ראה פרק אחד מימיו מכיר את הביטויים שטבעו אמיר, איצקו ובמיוחד חפר, הרווק ההולל ומחיה השפה העברית, שהחליף את "אחי" השחוק ב"גיסנו" - ושהמתרגמים של הסדרה, שזכתה באמי ונמכרה לרשת פוקס, ישברו את הראש. / נעמה בר לב
משיח לא בא
1985 / ההמנון השלום־חנוכי האלגורי הציע מלכתחילה מטאפורה מוכנה וקלה לשימוש: משיח הוא לא רק ההוא שכולנו מחכים לנצח להופעתו כמבשר השלום העולמי והמקומי, אלא גם ישראלי ספציפי בשם משיח – כל־אדם, למעשה – שמשא הישראליות הסיזיפית הביא אותו לקפוץ מהגג, ולפיכך לא רק שאין אותו, אלא שאין גם סיכוי לשינוי או להחלמה או, עזבו, לפחות לראות את הכסף.
"משיח לא בא" – וגרוע מזה, גם לא מטלפן – התחיל כהספד מפואר לקיום ישראלי קטנוני שבו חום גדול, שוביניזם קטן, בורסה נופלת ואוויר חנוק מסיגריות ועסקנות זולה אינו מסוגל עוד לשאת את עצמו, אבל הפך כמעט מייד למטבע לשון קל וזמין ובעיקר נחוץ, שאומר, בפשטות, שאין סיכוי. לא יקרה. דפדפו. משיח לא בא, לא מטלפן, לא מסמס, וי אפור בודד, הטלפון שלו בכלל סגור, מצב שעזב מזמן לברצלונה או פורטוגל. ואתה, כרגיל, הולך למילואים וסופר את הכסף שאין. / רענן שקד
אנחנו במפה
1977 / ככה בדיוק זה נאמר והיה צריך להיאמר, בלי העִברות המתנשא של "אנחנו על המפה". הרי טל ברודי ניסח באופן מושלם – בצורה חיננית ובלתי מכוונת - את הרצון של ישראל להשתקע בתוך המפה – לא רק בכדורסל, בהכל! - לא סתם לשבת עליה. ואנחנו מהדהדים אותו בכל הישג לאומי. לא קוראים לו טל בר, הוא לא נולד בגבעתיים, אבל לפעמים זה שנשמע זר ומגיע מבחוץ הוא יותר ישראלי מכולנו. והאיש עם המבטא הנצחי יושב מדי יום שעות על המחשב, בגיל 82, ושולח לכל העולם חדשות טובות על ישראל בזמן המלחמה כדי להבהיר שלא יוצאים ממפה שנכנסים אליה. / יאיר קטן
זה היה ביתי
1981 / מה בסך הכל מני בגר רצה להעביר למאזינים? סוף כואב של אהבה, עם טוויסט מסקרן מאוד בנוגע לגעגועים שלו לכל הידידים שבילו יחד כמו קומונה, כי אולי בעצם החברותא היא הדבר שחסר לו אחרי הפרידה מבת הזוג שלקחה את כולם איתה. אבל עם כל סבב שעובר, במקום ליהנות מעבודת הגיטרה הנהדרת והפזמון הסוחף, השיר משיל מעליו את הניתוחים היצירתיים. הבית כבר אינו סמל לשום דבר, אלא פשוטו כמשמעו לא קיים יותר. זה היה ביתי, עם גינה, וכמו הילדה מגדות, האזרח יוצא מהמקלט ואין בתים עוד במשק. זה היה ביתי, ועכשיו אמתין למתווה הפיצויים. / יאיר קטן
פה חשדתי
2003-1999 / ואז הזקנה התפצלה לשניים, ואנחנו קיבלנו את אסי כהן וגורי אלפי. עד אז שני חצאים בצמד קומי שעשה את זה אולד־סקול. דרך הופעות בבמות קטנות שצמחו לבמות גדולות, ובעזרת קהל מכורים שהתחיל לגדול אקספוננציאלית. שני עשורים אחרי שאסי וגורי בנו לעצמם קריירות אדירות בנפרד, 'פה חשדתי' (מתוך מערכון החייזרים האגדי) מתפקד עדיין כתגובה כמעט מותנית לכל כך הרבה התרחשויות מסביבנו. הרבה לפני שלמדנו לפקפק בכל תמונה, ציטוט ואפילו וידיאו, ושנים לפני שלמדנו מה זה AI, פייק, או סרטון "מבושל", שני כישרונות צעירים ביקשו מאיתנו לעצור שנייה ולחשוב על זה. אז לא יודע לגבי "פה", אבל אולי "שם" חשדנו לראשונה. / איציק שאשו
איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים
1989 / אם שמים לב למילים של אהוד בנאי, די לא ברור מהשיר "כולם יודעים" מה, ובכן, כולם יודעים: הם ביחד? נפרדו? ילדים משוטטים על קו החוף? נישואים פתוחים? ואולי זה בדיוק העניין: השאלה היא לא "מה" אלא העובדה שהסיפורים שלנו, ברובם, שקופים כמו הים וגם הלקחים מהם. "איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים", הפך לכלי תזכורת אפקטיבי בעידן של שכתובי היסטוריה ומילים שלא היו פופולריות בזמן שהשיר ראה אור, כמו גזלייטינג. הבעיה היא שכולם יודעים עוד משהו: זה שכולם יודעים איך זה נגמר לא בהכרח גורם לאנשים להבין שאולי כדאי לנסות משהו אחר. / עינב שיף
מה הוא קופץ
1971 / את הביקורות על "מציצים" אנחנו מכירים מצוין, אבל כנראה גם מערכון חידון התנ"ך של חבורת לול לא היה עובר היום בשקט עם כל הגזענות, הבלאק־פייס וחיקויי המבטאים שבו. מה גם שחידון התנ"ך בעצמו הפך לאירוע שספק אם היו יודעים שהוא עדיין קיים אלמלא ראש הממשלה החזיר אותו לכותרות עם נאום ה"אברהם". אבל גם מי שיתקשה ליהנות מהמערכון יהיה חייב להודות שהשאלה "מה הוא קופץ?" שמככבת בו, מגלמת את תמצית הישראליות: את הקשישה בתחנת אוטובוס ששואלת למה התינוק בלי גרביים, את הזר שהחליט על דעת עצמו לכוון אותך בחניה, או את נהג המונית שחושף את כל חזונו על עתיד המדינה כשבסך הכל ביקשת להנמיך את המזגן. כולם מסביבנו קופצים כל הזמן ומוכרחים להתערב ולהגיד את מה שעל ליבם בלי שאף אחד ביקש מהם – אבל מה אפשר לעשות? הם באמת יודעים הכי טוב. / תיגל נשיא
יופי נחמה
1973 / שייקה אופיר ז"ל הצליח לבדר גם בלי להוציא מילה מהפה, כך שאין פלא שהוא לא נזקק ליותר משתיים כדי לנסח אירוניה ישראלית במיטבה. ההישג גדול עוד יותר כשנזכרים שהמערכון המלא, "מנצח המקהלה", עוסק במנצח קשקשן ומלא בעצמו, שרק מדי פעם מפטיר "יופי נחמה" לעבר החברה נחמה בעודו בכלל מושקע עד צוואר במלאכת ההתעמרות בחבר יוסף. אז למה דווקא "יופי נחמה" תפס? אולי כי כולנו מעדיפים לראות את עצמנו בתור בר־סמכא שמיטיב לזהות את המובן מאליו ולזרוק לעברו "יופי נחמה". זה בהחלט עוזר להדחיק את האמת, שרוב הזמן אנחנו בעצם בתפקיד נחמה. / עינב שיף
הפוך גוטה, הפוך
1972 / למטבע הלשון הנפוץ, שמשמעותו היום היא משהו כמו "אתה טועה, אחי", היה בסרט הקאלט של אורי זוהר הקשר עלילתי שונה לגמרי וספציפי מאוד: אחרי המשפט שעושה החבורה לאלטמן הקטן שהציץ למקלחות הנשים בחוף, הוא נענש בקשירה למתקן שמורד לתוך מימי שפך הירקון, וזועק "הפוך, גוטה!" כשהוא מבקש שיניפו אותו בחזרה מהמים המעופשים. המתקן, אגב, שימש לדיג בימים שבהם מי הירקון היו נקיים, עשרות שנים לפני שהסרט צולם. / נעמה בר לב
יבוא לך דינה, יבוא לך
1972 / יותר מ־50 שנה אחרי ש"מציצים" עלה לאקרנים, יש מי שרואים בו קומדיה וולגרית ושוביניסטית שצריכה להימחק מפנתיאון הסרטים הישראלי, ואחרים מוצאים בו עומק פסיכולוגי, ביקורת עצמית וחשבון נפש נדיר - ואפילו נבואה על המחדל של מלחמת יום כיפור. הציטוט שהפך לסמל הגבריות האלימה והמכוערת לא היה עובר מסך היום, אבל כדאי לזכור איך מסתיימת הסצנה שבה גוטה (אורי זוהר) מנסה לכפות את עצמו על דינה (מונה זילברשטיין): היא עוזבת בזעם, והוא נשאר לבד, מתבוסס בעליבות, ריקנות ובדידות שכל הבדיחות הגסות בעולם לא יכולות להסתיר. / נעמה בר לב
וזה עוד יגדל? מה אומרים הרופאים?
1972 / כל שנה מחדש, ביום העצמאות, הטלפון של מוטי ארבל מתמלא בהודעות מאנשים שמתעניינים בשלומו של אלטמן הקטן, הילד־שחקן שבלט, סליחה על הבדיחה השחוקה, בין הגברים המזדקנים והרופסים בחוף שרתון. תלמיד התיכון המציצן "הידוע בכינוי אלטמן הקטן החרמן הקטן" היה מושא ללעג ולהתעללות מצד החבורה – עד שפשט את בגדיו הרטובים ונשאר בתחתונים. המחזה המרשים הפך את היוצרות וגרם לאלי וגוטה, שלפני רגע שפטו והענישו אותו, לקוד לו בהערצה. / נעמה בר לב
"הלך הילד", "להוריד ת'פאניקה"
2021, 2025 / מצטערים, הילד שלך נחטף. מה יותר ישראלי מזה, וכמה מורבידי שבעיני ישראלים הודעה נוראית כזו יכולה גם לשמש כבסיס לבדיחה. "לשחרר את שולי" ו"לשחרר את שולי סאן", צמד הסרטים של חברי שלישיית "מה קשור" ובן בכר - אחד יצא לפני 7 באוקטובר, אחד אחרי, ושניהם הפכו ללהיטי ענק שהשתלבו בצמרת חמשת הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים - מוכיחים אולי שבשיח הציבורי הישראלי יש פרות קדושות, אבל בקולנוע אין. את הדיאלוגים הכי שערורייתיים והבדיחות הכי שחורות שמים בפה של שלושת החברים הקצת־חכמים־קצת־אהבלים שיוצאים פעם אחר פעם לשחרר את הבן של אביהו (ציון ברוך) מחוטפים בחו"ל. כשהוא נואש, הוא פולט "הלך הילד" בעצב ובהשלמה, רגע לפני שהוא ממשיך לחפש אותו בכל מקרה. כשנמאס לו או לחבריו מהחיפוש - או שסתם בא להם לבלות במסיבת סמים בקולומביה - הם מחפשים ג'וינט תחת המילים "להוריד ת'פאניקה". ככה זה, גם בטרגדיות הכי גדולות שלנו, אנחנו חוגגים. / בנימין טוביאס
דברים שרואים משם לא רואים מכאן
1979 / בשלהי הסבנטיז מתי כספי הביא הנה – ומהדלת הראשית, במופע ובאלבום "ארץ טרופית יפה" – את המוזיקה הברזילאית. אחרי שעבד שם בין היתר עם יהודית רביץ הצעירה, כספי הלחין עבורה את אחד מלהיטיה הראשונים, "לקחת את ידי בידך" למילים של יענקל'ה רוטבליט. ההפקה של כספי, שלקחה את השיר למחוזות הבוסה נובה, היא מזכרת מימים שבהם נתנו הרבה חבל לנגנים שבאולפן, ואלו ידעו מה לעשות בו. "לקחת" נפתח בשלוש הצלפות שמגיעות מחטיבת הקצב, וגם בהמשך שומעים היטב מה עושה כל כלי נגינה. השירה נטולת השיפוט של רביץ שמנתחת את אירועי העבר הרומנטי בשיר, משלימה את הקסם שנוכח גם בפעם האלף שבה מאזינים לו.
השורה "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" החותמת כל אחד מארבעת בתי השיר, הושאלה מאז לתיאור הפרספקטיבה המתחלפת ברגע שבו משתנה נקודת המבט, אבל היא גם זיכרון לכל טעם וריח, לחלקת השדה לאור הירח ולימים שבהם כתבו כאן כאלו שירים. / אמיר שוורץ
פחות אבל כואב
1990 / יהונתן גפן כתב טקסט ניואנסי מדויק על זוגיות שאחרי פגיעה ויהודה פוליקר שר את זה כמו שרק הוא יכול, אבל שורות כמו "על מה שנפצע בי, נפצע והגליד/ כמעט ואינני חושב/ לומדים לחיות עם זה ככה/ פחות אבל עוד כואב" מתפרשות בקלות ‑ בטח כיום ‑ כמעט כאקטואליה שנוגעת יותר למלחמה ופוסט־טראומה ופציעה אישית. אולי זה מה שהפך את "פחות אבל כואב" לצירוף מילים שימושי במיוחד בישראל ואפילו, אם תרצו, לסיסמת עידן הנרמול הגדול; בהתחלה זה כאב שלא ייאמן ובלתי נתפס, אחר כך מתרגלים, ובסוף, נו, לומדים לחיות עם זה ככה, פחות אבל עוד כואב. אין בזה שום דבר מומלץ, אבל נכון לישראל, ייתכן שזו דרך ההתמודדות הנסבלת יותר, כי בלעדיה לא נותר לכם אלא להיות משיח ולקפוץ מהגג (ע"ע). וכמובן שלא נשכח את בתו החורגת של המכתם ‑ השימושית במיטב מערכות היחסים ‑ "כואב אבל תמשיך", שאולי לא תגרום לגפן להתהפך בקברו, אבל לבטח להרים כוסית. / רענן שקד
מה אתה דפוווווק
1994 / ההומור הישראלי לא ממש ידע מה זה נונסנס אמיתי לפני שהגיעה התוכנית "פלטפוס" בשנות ה־90 ובהבלחה קצרה למדי, שינתה את המשחק. אבי גרייניק ועידן אלתרמן, האבות המייסדים, היו שטותניקים בהוויה, ועם ירדן בר כוכבא, תומר שרון, תומר יוסף ועוד, בנו מופת קטן. מה שבאמת נשאר עד היום זו סדרת המערכונים נווה חמציצים, שהצליחה לצחוק על הערס הלא־מזיק מאיר (אבי גרייניק) וחברו האהבל צחי (עידן אלתרמן) מבלי להתנשא או להעליב, והשאירה מאחוריה מטבעות לשון קלאסיות מ"מה אתה דפוווווק" ועד "דבר איתך אחורי זה". / ציפי שמילוביץ
מצ'עמם לי
2007 / משחר ההיסטוריה מתמודד ההומו ספיינס עם סכנה קיומית ושמה שעמום. זהו הכוח המניע לא רק מאחורי המצאות מהפכניות ויצירות מופת, אלא גם דלק המטוסים שמזניק פעולות מטופשות, חסרות אחריות ואף מזיקות. "מצ'עמם לי" של "הפילוסים" שכלל וליטש את האמת הזאת עד שהפכה להרואין סאטירי. ה"מצ'עמם לי" זיהה את המהפך בתפקיד השעמום בחיים: מהזדמנות למצוא פעילות שתהיה גם מעניינת וגם מועילה לאנושות לתירוץ שאמור להסביר התנהגות וולגרית ואגואיסטית. והנה, היום נשיא המעצמה החזקה בעולם הוא האיש שהכי מצ'עמם לו בעולם - וככה זה גם נראה. / עינב שיף
משלוחה, 'צטערת ועוד
2003 / את מה שכוכבה שביט, הקופאית הכי מפורסמת במדינה, עוד לא למדה, לובה כבר הספיקה לשכוח. הקופאית הרוסייה בגילומו של טל פרידמן הופיעה כבר בפרק הבכורה של ארץ נהדרת לפני 23 שנים, אבל נשארה רלוונטית הרבה אחרי שתלתה את המדים. בניגוד לכוכבה, לובה דווקא הייתה מנומסת וסבלנית - עד שלקוח התייחס אליה בזלזול וטעם מנחת זרועה. כשעזבה את הסופר הותירה אחריה בין היתר את "משלוחה", "'סדר", "'צטערת" ו"לא באה בלובה יותר בחיים שלך" הבלתי נשכחים. / נעמה בר־לב
היוש, בת מצווש
2011 / אם תשאלו את הצופה הממוצע של ארץ נהדרת אילו סדרות מערכונים זכורות להם במיוחד, סביר להניח שבין שאולי ואירנה, הפילוסים, הטורטלים ועוד דמויות אייקוניות לא תמצאו את "הבלוג של מאי". סדרת המערכונים מהעונה החמישית, על שלוש נערות שמתעדות את עצמן דרך מצלמת המחשב, אולי נשכחה, אבל דמות אחת עדיין נוכחת בחיינו: קשת ליבליך, ילדת הבת מצווש שבגללה אנשים מבוגרים אומרים "היוש" ו"ביוש" כבר 16 שנים. / נעמה בר לב
דבר חלש
2010 / בדיוק כמו לובה, מדריך הטיולים חיזקי - שגם אותו מגלם טל פרידמן, שם נרדף לטירוף - הוא בחור עדין וחביב שמדלג בין פרחים ופרפרים ומחויב בכל נימי נפשו להפיץ את אהבת הארץ, עד שמישהו, כלומר הישראלי הממוצע, גס הרוח והמרוכז בעצמו, דורך לו על החוביזה. "דבר חלש, אתה מדליק את הדלקים/ מחרפן את החורפנים/ מענה את היענים", הוא מפציר במי שלא מכבד את הטבע – רגע לפני שהוא מתפוצץ בצרחות ומחריד בעצמו את כל החרדונים. / נעמה בר לב
שקר כלשהו
2006 / היוצרים של ארץ נהדרת לא יכלו לבחור מישהו מתאים יותר לחקות את הדמות המיוחדת־בואכה־מטורללת של אורי גלר מאשר אסי כהן, אמן המורכבות והניואנסים. הביטוי "שקר כלשהו", שנועד להגחיך את חוסר האמינות של גלר - מכופף הכפיות המפורסם בעולם שטען שיש לו כוחות על טבעיים ובהמשך הפך לתובע סדרתי וקצת פרנואיד - היה הדבר שלא ידענו שאנחנו צריכים: שתי מילים שחוסכות את הצורך להמציא סיפור או להיכנס לפרטים בשיחה מעיקה. / נעמה בר לב
זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר
2013 / כבר בשנת 2013 הזהירו האנשים המוכשרים של "הדג נחש" כי המדינה נמצאת במסלול שמוביל להתרסקות. הם שרו על בעלי השררה, שלא נמצאים עם הציבור באותה סירה, ומתכנתים בעורמה את התודעה כדי שנחשוב שבעצם הכל טוב. תכל'ס, העשור שעבר בין כתיבת השיר ל־7 באוקטובר 2023 ייזכר כנראה כטוב בהרבה מזה שהתחיל בשבת השחורה - וכמו שזה נראה עכשיו, יימשך עד 2033, לפחות. את המחירים הכלכליים של שורת המלחמות האחרונות, מאות מיליארדי דולרים, ישלמו נכדינו, אם לא הנינים, במיסים מוגדלים ושירותים מצומקים שיקבלו מהמדינה.
האם ישראל הפכה למקום בטוח יותר? כמי שכותב את המילים האלה מהממ"ד, שבו אני יושב בפעם החמישית היום (והלילה), ובהתחשב בעובדה שהאיראנים, כמה מפתיע, מעדיפים נקמה על כניעה אני מרשה לעצמי לעצמי להגיד: ממש לא. נכון, כבר היו פה תקופות לא קלות, אבל לפחות פעם יכולת למחות בלי ששוטרים יפרקו אותך במכות וימנעו מרופאים לנסות להציל אותך.
הבית מתפורר. / אורן רוזנשטיין
מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל
1995 / "להתראות נעורים שלום אהבה", שהשורה דנן לקוחה משיר הנושא שלו, הוא מהאלבומים היותר יפים בגוף העבודות של משינה. אווירת הנונסנס של תחילת הדרך הוחלפה כאן בשירים מפוכחים בהרבה שכתב הסולן יובל בנאי, שהציגו להקה מגובשת שלא משאירה קצוות פתוחים לפני שהיא יודעת שהיא נפרדת בתום עשור פורה.
משינה תמיד ידעה לתרגם רעיונות מוזיקליים שהגיעו מעבר לים ולהפוך אותם לשלה. "מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג כרגיל", היא מין פראזה על השיר Crosseyed and Painless של טוקינג הדס (שבו מופיעה בתחילה השורה Trying to act casual ובהמשך I feel like an accident). בנאי, שגדל על הרוק הרזה של הלהקה שהנהיג דיוויד ברן, מחבר כאן בגאונות בין טרגדיה לאומית ("נהרגו עשרות אנשים סיים קריין הטלוויזיה") לבין הבאסה הפרטית שלו כאוהד של מכבי תל אביב לאחר התבוסה ליריבה הירוקה מהכרמל ("חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים"), ולמרות המצב, הוא לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת, והלהקה עומדת להתפרק. / אמיר שוורץ
