לוחם שיצא לקבל טיפול רפואי בימים שאחרי 7 באוקטובר, סיפר להוריו שהוא נאלץ להילחם בעזרת נשק תקול. בעוד הלוחם מאושפז בבית החולים, אמו נסעה ישירות לגלילות, למתחם IWI — מפעלי נשק ישראל, ודרשה שיחליפו לבנה את הנשק לפני שהוא חוזר לעזה.
"האמא נעמדה בשער המפעל וסיפרה שהילד הגיע גמור, לקחו אותו לטיפול והיא עם מקלע קל נגב, ומבקשת שנתקן אותו", מספרת ענבל רבינוביץ', משנה למנכ"ל בחברת הנשק הקל הגדולה בישראל. "אסור היה לתת לה לעבור את השער, אבל גם אי-אפשר היה להתעלם מהתחינה שלה ומהדמעות – בעוד כמה שעות הבן שלה צריך לחזור ללחימה עם נשק שלא מתפקד".
1 צפייה בגלריה
"נשים צריכות יותר להעז". ענבל רבינוביץ' עם רובה עוזי מהסדרה הראשונה, במפעל הנשק בקרית גת
האמא באה להחליף לילד את הנשק כאילו זה ספר בספרייה?
"הגדרה מצמררת ונכונה. כמערכת, היינו עדיין בכאוס ובבלגן של הימים הראשונים למלחמה, והיא עם נשק שיוצר אצלנו לפני עשרות שנים ונשלף מהמחסנים של משרד הביטחון והצבא, בלי שנעשה בו שימוש בכל הזמן הזה. למרות שידענו שאנחנו פועלים בניגוד לנהלים, כי צריך לשלוח לבדיקה ולהבין מה מהות התקלה, לקחנו את המספר הסידורי של הנשק ועידכנו את מי שצריך שאנחנו מתקנים אותו על המקום. הושבנו את האמא בחוץ לכמה שעות, טיפלנו ברובה, החלפנו חלקים והיא יצאה עם הכלי המתוקן לבן שלה", היא מספרת, ומוסיפה עוד סיפור שאפשר לשמוע רק בישראל: לוחמים שמתקשרים אליה כדי להתלונן שחסרים להם חלקי חילוף לנשקים.
ואיך את מגיבה?
"מה תעשי? תחכי שצה"ל יוציא לך הזמנה לחלקי חילוף שחסרים? הם מתקשרים מתוך הקרבות, אז אני לא מחכה, אלא לוקחת עובד שלי, מעלה אותו על רכב שמלא בחלקי חילוף, ושולחת אותו לשטח, כי אני יודעת שיום למחרת הנשק הזה יירה באויב, והתיקון הזה יכול להציל חיים", אומרת רבינוביץ', שהיא גם משנה למנכ"ל וגם סמנכ"לית משאבי האנוש של קבוצת SK שבבעלות התעשיין סמי קצב, שאליה שייכים מפעלי נשק ישראל.
בחברה מועסקים 500 עובדים, היא ידועה כמפתחת תת-המקלע האייקוני עוזי, ופיתחה לאורך השנים גם שלל מערכות נשק מתקדמות כגון רובי הסער הערד והמיקרו תבור, מקלע הנגב ומערכת הארבל להורדת רחפנים – שמות וכינויים שכולנו התרגלנו לשמוע במהלך שלוש השנים האחרונות של המלחמה.
באפריל 2024, תוך כדי המלחמה ובלי שהיא עוצרת לרגע את שרשרת הייצור, העבירו רבינוביץ' והצוות שלה את המפעל שלהם מגלילות למתחם חדש בקריית-גת. האתגר היה להחזיק את קווי הייצור תוך כדי לחץ של לחימה, להספיק לייצר ולהעביר לצבא בזמן אמת את כל החלפים, החלקים, הפיתוחים והנשקים הנדרשים, ולעשות את כל זה כש-25 אחוזים מהעובדים במילואים, ומי שנותרו 24/7 ליד פסי הייצור, יודעים שכל החלטה שלהם חורצת גורלות בשדה הקרב.
"לאחר חשיבה משותפת עם ההנהלה, פניתי לכל העובדים מכל המחלקות – משאבי אנוש, רכש, כספים, וגייסנו אותם לפסי הייצור. נתנו את ההדרכה והתמיכה הנדרשות והעובדים מילאו את השורות, מתוך ההבנה שלכל אחד במדינה יש קרוב משפחה שבסופו של דבר יורה בנשקים שאנחנו מוציאים מכאן. הרגשנו תחושה אדירה של שליחות וציונות. בזמן הזה גם עצרנו אספקת נשקים למדינות בעולם למרות שידענו שנקבל קנסות, אבל לתת מענה לבית, ללוחמים של צה"ל, היה מעל לכל".
ואין לך מחשבה על כלי נשק גם ככלי משחית?
"בעיניי הנשקים שאנחנו מייצרים הם אלה שבסופו של דבר משמשים את בני המשפחות, הילדים ובני הזוג שלנו כדי להגן על המדינה. הבן שלי מתגייס בקיץ והמחשבה על כך שהוא והחברים שלו ישתמשו בנשקים שמיוצרים אצלנו, זו לא רק גאווה גדולה, אלא גם הידיעה שהכל נעשה אצלנו במקסימום אחריות, בתעשייה שהיא ציונית על מלא. לסמי קצב, הבעלים של המפעל, חשוב לא רק לעשות כסף, שזה חשוב לכל תעשיין, אלא גם הזווית הציונית – אתה לא בא לעבודה, אתה בא לעבוד במפעל נשק בישראל בשביל לייצר את מה שבסוף מגן על הילדים שלך".
להשאיר את הרגש בצד
היא בת 47, נשואה, אמא לשלושה, בן הזוג עובד בתעשיית המולטימדיה והמשפחה מתגוררת בכפר-סבא. במפעל הנשק היא עובדת כבר יותר מ-25 שנים, ולא, זה ממש לא היה החלום שלה מילדות. היא בכלל חלמה להיות עורכת דין. "אני לא חושבת שמישהו קם בבוקר ואומר 'אני רוצה לעבוד בתעשיית הנשק'. כשהגעתי למפעל לפני 25 שנה, נשים בכלל עוד לא היו בתפקידי לחימה, זו הייתה התקופה של בג"ץ אליס מילר. אבל כל כך הרבה השתנה מאז, והיום ברור שלנשים יש מקום בשדה הקרב, בשולחנות קבלת ההחלטות, אנחנו מביאות ערך מוסף גבוה מאוד.
"לי יש 500 עובדים שנושאים אליי עיניים, יש לי תוך כדי מלחמה חיילים בשטח שתלויים בי ואני חייבת להיות חזקה ולעבוד גם על ניתוק רגשי מהסיטואציה. כי מצד אחד כולנו מכירים אנשים שנרצחו ונהרגו, ומצד שני חייבים להמשיך לתפקד. וזה מה שעשינו כעובדי המפעל. הסתכלנו מעבר לרגש. כבר בבוקר 7 באוקטובר הבנו את הסיטואציה, יצרנו קשר עם משרד הביטחון ואמרנו להם: 'אנחנו פה לכל מה שאתם צריכים'".
אחרי 7 באוקטובר היו לא מעט רגעים מרגשים שהביאו אותה לדמעות. אחד מהם היה כשישבה יום אחד מול הטלוויזיה בסלון ופתאום פרץ סרטון החילוץ של נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, שחולצו במה שנודע לימים כמבצע ארנון, בפיקודו של לוחם הימ"מ רב-פקד ארנון זמורה ז"ל.
תחזירי אותנו לרגע הזה, בחודש יוני 2024.
"אני מול הטלוויזיה בבית ופתאום סרטון החילוץ, והדבר הראשון שאני רואה בידיים של החבר'ה מהימ"מ זה את רובי הערד שלנו, שידועים בכל העולם, שפותחו כאן אצלנו בישראל ביחד עם לוחמי היחידות המיוחדות, ובהתאם לבקשות שלהם. והנה מול העיניים שלי הלוחמים משתמשים בהם, ואני מתחילה לבכות. קודם כל אני בהתרגשות שיא מכך ששיחררו חטופים, ואז רואה את הלוחמים מסכנים את חייהם ונכנסים עם הנשקים השלופים למנהרות. לרגע הזה מתכנסים כל הערכים שבשמם פועלת IWI".
איך אתם מפתחים נשק ביחד עם הלוחמים?
"לוחמי היחידות המיוחדות נמצאים איתנו כל הזמן בקשר. הם באים ואומרים לנו 'זה הנשק הקיים, אנחנו רוצים את השיפורים האלה והאלה', והמפעל נכנס לעבודה על פי ההמלצות והבקשות שלהם. יש הרבה חברות שמייצרות נשקים אבל הנושא של אמינות ואיכות הוא אצלנו מעל לכל. אנחנו לא מוציאים אף כלי אם אנחנו לא יורים בו בעצמנו ובודקים את האמינות שלו", היא מדגישה, וכן, גם היא בעצמה מקפידה לבדוק ולתפעל כל סוג של נשק חדש.
"ברור שאני יודעת לירות בכל כלי נשק שיוצא מהמפעל, אבל אני לא יורה בהם ביומיום", היא מרגיעה וצוחקת, עניין נדיר במהלך השיחה שלנו. "לירות זה לא התפקיד שלי, אבל אני מכירה לעומק את החלקים, את קווי הייצור, איזה חלק מיוצר באיזו מכונה. זה קריטי. לעובדים שלי אני אומרת 'אם יצרת מזגן שלא עובד, זה בסדר, אבל אם יצרת כלי נשק שלא עובד, החייל יכול למות בשדה הקרב'".
וכאן עולה נקודה כואבת: המקרים הטרגיים של הדו"צים (דו-צדדי), ירי מאש כוחותינו. רבינוביץ' מספרת על ניסיונות אדירים להתמודד עם הבעיה. "יש בהחלט חברות שעובדות על פתרונות טכנולוגיים, שמנסות לצייד את הנשקים בחיישנים מיוחדים שמזהים מי עומד מולך ולמנוע דו"צים. אנחנו גם מתייחסים לזה ועובדים על כלים משלבי AI לשדה הקרב העתידי, שימזערו את התלות ביכולת האנושית גם במקרים של יורה פחות מיומן. הרי כבר ראינו, גם במלחמה הנוכחית, שבמצבים של אין ברירה מוציאים כיתות טירונים להילחם".
אנחנו גם עדים לעודף הנשקים בחברה הישראלית. מה התחושה שלך בנושא?
"אני חלוקה עם עצמי", היא מיד מודה בישירות המאפיינת אותה. "כי מצד אחד זה נכון, יש עודף נשקים ואנחנו רואים מה קורה, אבל מצד שני, בלא מעט זירות אזרחים עם נשקים מנעו אסון יותר גדול, והצילו חיים. בכל מקרה, צריך פיקוח נכון של המשרד לביטחון פנים על עניין השימוש בנשקים בחברה הישראלית".
מקרי הרצח הרבים במדינה מעידים על כך שהפיקוח נכשל.
"אני מסכימה. אבל מדובר בנשקים שנאגרים בצורה לא חוקית, לעומת הנשקים שמיוצרים בחברות כמו שלנו, שמוכרים את הנשק רק למשרד הביטחון ומפוקחים ברמה של כל בורג. הנשקים שאנחנו מייצרים הם קודם כל להגנה", היא יורה כמו מתוך דף מסרים.
אז כן, אפשר בהחלט להתווכח איתה בסוגיה, אבל אי-אפשר להתווכח עם הלהט שבו רבינוביץ' מגינה על התעשייה הדואלית שאותה היא מייצגת, גם כאשר העובדים שלה נוסעים לתערוכות מעבר לים, ומתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
"כל נסיעה של אנשים שלנו לתערוכות בחו"ל מחייבת הרבה מאוד אישורים וגם משנה זהירות. למשל, באחת התערוכות עובדים שלנו הרגישו שיש עליהם מעקב מצד גורמים עוינים, ושגם במלון שבו הם משתכנים יש מי שעוקבים אחריהם באופן מעורר חשד. העובדים שלי מיד יצרו איתי קשר, עירבנו את מערכת הביטחון, את המשטרה המקומית ואת המאבטחים של המשלחת. אני ניהלתי את הסיטואציה מהארץ, וזה היה לא פשוט בכלל". רבינוביץ' אומרת שגם כאן הסוד הוא לנתק את צינור הרגש, ולהפעיל רק את שיקול הדעת הקר, כשבפנים את לגמרי בנקודת הרתיחה.
"הניהול הנשי שונה"
לפני חודש הצטרפה לחברה סופי בובליל בתפקיד סמנכ"לית איכות, ורבינוביץ' מרוצה מכך שהיא כבר לא האישה היחידה בחדר: "בסוף נשים שמגיעות לעמדות גבוהות תמיד עובדות יותר קשה מגברים, בטח בתעשיות הביטחוניות, שהן מקומות גבריים במהות. אבל היום זה משתנה בכל התחומים, כי הניהול הנשי שונה, יש לנו יותר אינטליגנציה רגשית ואנחנו יודעות להביא פתרונות יותר יצירתיים ושונים, ועדיין אנחנו צריכות יותר להעז. גייסתי לא מזמן לתפקידים שונים וכל קורות החיים שקיבלנו – 300 במספר – היו של גברים", היא אומרת וקוראת מכאן לנשים להעז יותר, ובעיקר להיענות להצעות עבודה גם אם הן לא מתאימות לדרישות התפקיד במאה אחוז.
"זה משהו שטבוע בנו כנשים, שתמיד צריכות להוכיח שאנחנו בול. אבל החיים לא מושלמים, יש אפור, ולנשים קשה לראות את האפור. אנחנו חשובות להמשך התעשייה הביטחונית, ואני אומרת את זה אחרי הרבה מאוד שנים בתפקיד. הקול שלנו חייב להישמע".
דבר נוסף שהיא משוכנעת שחייב לקרות הוא שינוי היחס באשר לאמברגו הנשק שחלק מהעולם מפעיל על ישראל. רבינוביץ' אומרת שאם בעבר ישראל חשבה שהיא יכולה לסמוך על מדינות שונות בהקשר של אספקת נשק, אז אפילו משלוח רובים גדול שהיה אמור להגיע מארצות-הברית – נחסם.
"במלחמה הזו נפל לכולנו האסימון שישראל חייבת לסמוך קודם כל על עצמה ולא יכולה להיות תלויה באף מדינה לאספקת נשק. היום רפאל, אלביט, התעשייה האווירית – כולנו מבינים שאם לא נהיה חזקים, קיום המדינה בסכנה", היא אומרת ונותנת דוגמה למכונה לייצור חלפים שהגיעה למפעל בקריית-גת ממש לפני 7 באוקטובר. על פסי הייצור של המכונה ניצבו בסוף ספטמבר 2023 מומחים שהגיעו מארה"ב כדי ללמד את הצוותים הישראליים איך לתפעל אותה, אבל ברגע שנשמעו היריות הראשונות בעוטף, לקחו את הרגליים וברחו. "אנחנו ישראלים. התגברנו על זה. הם הסבירו לנו מרחוק איך לתפעל את המכונה, ואגב, הם עדיין לא מוכנים לחזור לכאן", היא מדגישה.
ואפרופו שיתופי פעולה עם מדינות, רבינוביץ' מספרת על שיתוף הפעולה עם הודו, והקמת חברת בת משותפת: "וסללנו את הדרך גם לרפאל ולאלביט, לשיתופי פעולה דומים. זה משמעותי מאוד עבורנו לטווח הארוך, כי הודו הופכת להיות שחקנית משמעותית ביחסי הכוחות בעולם וגורם קריטי בגיאופוליטיקה של המזרח. גם היחסים של ראש הממשלה נתניהו עם ראש ממשלת הודו מודי וההנהגה שם מחזקים את מעמדנו, עם חוזים שמבטיחים אספקה של 40 אלף נגבים לצבא ההודי".
