את האושר המאופק של יום ראשון בערב, אחרי הנצחון הגדול של פטר מדיאר וסיום 16 שנות שלטונו של ויקטור אורבן, החליפה אתמול תחושה שמישהו בתור לקלפיות תיאר כ"אופטימיות פסימית". ההמונים ברחובות חגגו אומנם את הנצחון ואת ההתקרבות המיוחלת לאירופה המערבית, אבל לא ממש קיבלו בחום את צהלות השמחה מבירות אירופה והפרלמנט של האיחוד, בדיוק כפי שלא אהבו את ההתערבות של המשטר האמריקאי והקרמלין לפני הבחירות.
ההונגרים, יותר מכל דבר אחר, רוצים שיעזבו אותם קצת לבד, בשקט, שיעברו למקום אחר כדי להילחם בו את המלחמות הגלובליות שלהם. "זה יפה אולי לשמוע את הברכות מהקנצלר הגרמני או הנשיא הצרפתי", אומרת קריסטינה קובאש (38), מנהלת תכנים דיגיטליים בחברת פרסום, כשאנחנו יושבים בבית קפה הומה במרכז העיר. "אבל אנחנו צריכים עכשיו לחיות עם התוצאות של הבחירה שלנו. וזה הרבה יותר מסובך מאשר רק עוד נצחון".
לדבריה, "יש פה אופוריה גדולה. חזרנו להתגאות בעובדה שאנחנו הונגרים. ממקור של בושה, הפכנו לדוגמה עבור מדינות אחרות שאפשר לנצח ולהדיח משטרים אפלים, אפילו אם הם נתמכים על ידי כוחות גדולים כמו רוסיה וארצות הברית, ואפילו אם הם שולטים בכל המנגנונים. אבל עכשיו מתחילה המציאות. אנחנו רוצים להשלים עם האיחוד האירופאי, לקבל עלינו את הערכים והחובות שלו, ולשחרר כספים שלנו שהוקפאו. אבל מה זה אומר? מה המחיר? שנצטרך לתת כתף בקליטת מהגרים? שנצטרך לשנות מדיניות לגבי ערכי משפחה, ערכים נוצריים, זכויות להט"בים? אני לא חושבת שהרבה אנשים תומכים בזה. אנשים בחרו במדיאר, שלא הבטיח שינוי במדיניות בנושאים הללו בגלל שגם הוא שמרן ולאומן. אני חושבת שהרבה אנשים לא ממש הבינו שיש גם מחיר להתקרבות לאירופה".
"זה מאוד קל לבירות כמו פריז או מדריד לברך את בודפשט. להן אין את פוטין שדופק בדלת האחורית שלהן", אומר מארק צנטאיי, יועץ פוליטי שעבד במחנה אורבן, "אבל האמת היא שהונגרים רבים מפחדים ממלחמה נגד פוטין, או שהוא יתחיל פה במלחמת דיסאינפורמציה, או שהוא יתחיל לעולל בעיות באספקת האנרגיה שאנחנו לגמרי תלויים בה. כל תנועה שלנו מעכשיו לכיוון מערב אירופה היא קריאת תיגר נגד פוטין ובמידה מסויימת גם נגד טראמפ. זה לא כרטיס חופשי.
"יותר מזה, אנשים פה התאהבו בטיקט של אנטי אורבן, שבירת הדמוקרטיה וכולי, אבל הם גם התעלמו לחלוטין מדברים טובים שקרו בהונגריה. אבל עכשיו אנחנו התינוק שמתחיל ללכת לבד, הכל עליו ובאחריותו. אם יעלה פה השפע, אם יהיו פה אירועים אנטישמיים, אם הרחוב יהפוך לפרו פלסטיני כמו בכל בירות אירופה, את מי אפשר להאשים? הונגריה הפכה אתמול לאבן מבחן אירופאית. אם זה יצליח, אז זו הצלחה גדולה לאיחוד האירופי ולכל מי שמתנגד למפלגות ימין לאומיות, אבל אם זה ייכשל, יש מול מה לבחון את זה, ואז אפשר לדעת מי אשם. אבל שוב, זה משהו שנצטרך להתמודד איתו לבד כלאום. האיחוד האירופי מצטרף לחגיגות. הוא לא יושיט פה יד במקרה של כישלון".
מי שלא מתאפק להביע את שמחתו על הניצחון הכביר הם הצעירים שהיו המנוע מאחוריו. הם חגגו בחשמליות, ברכבות התחתיות, ברחובות ובכיכרות. הניפו דגלים של הונגריה. הקריאות שלהם, בעיקר נגד רוסיה, הביעו גם הם את רצונם לפנות מערבה, להתכנס לתוך האיחוד האירופאי, אבל גם את יחסי השנאה-פחד שלהם עם המזרח. השמחה שלהם, בכל מקרה, היתה נטולת פילטרים, טבעית ואותנטית. הם ניצחו. הדור המבוגר יותר, זה שצלקות העבר של הונגריה כבר טבועות בו, היה הרבה יותר מאופק. הוא שמח ללילה והביט כבר קדימה. הרבה מהאנשים שדיברתי איתם במהלך הלילה והיום אמרו שהפנייה המקווה לאיחוד האירופאי, וקבלת התקציבים המוקפאים ממנו, תצריך את הונגריה לבטל את הווטו שלה על תקציבים לאוקראינה, ועל המשך הסנקציות על רוסיה, מה שעלול כמובן להעלות את חמתו של הקרמלין, עדיין ספק האנרגיה הראשי של המדינה. בוחרים רבים בחרו את אישיותו של מדיאר על פני זו של אורבן המושחת. הם לא בהכרח בחרו במדיניות אחרת. שאר הבוחרים של מדיאר הגיעו מקואליציה של מפלגות האופוזיציה לאורבן. הם ידרשו שינויים עמוקים ומהירים יותר בשל הרוב שקיבל. מדיאר ניצח את אורבן בצורה ברורה. העם אמר את דברו. עכשיו מתחילה העבודה האמיתית.
