מגיע רגע בחייו של אדם – או שלא – שבו משהו נשכח מלימודי הספרות שלו שב ומפציע בחייו בהקשר אחרי לגמרי, והאדם עומד ומנסה להיזכר: מה זה, בעצם, אקרוסטיכון?
גם זו סיבה לשמוח בחזרתו משומקום של האקרוסטיכון לחיינו, ובהקשר הכי פחות צפוי: גל עצום של שיתופים ברשת – בעיקר של נשים – הסגיר את שמו של החשוד באונס נעמה שחר ושי-לי עטרי, מבלי להסגיר את שמו. הפוסטים – שרובם נפתחו בציון כמות החברים המשותפים שיש לכותב/ת ברשת עם האיש – יצרו באקרוסטיכון (האות התחילית בכל שורה, נו) את השם ושם המשפחה המפורשים. כך נעקפה, בפועל, האנומליה הישראלית החדשה, שלפיה קורבנות האונס נחשפות באומץ ובגילוי לב אבל הפוגע נותר בצללים ויכול להמשיך בחייו.
אפשר להתווכח על רמת הלגיטימיות של המהלך, כי מצד אחד, בדיוק כמו שכתבה שחר האמיצה בפוסט, "תצילו את הבחורה הצעירה שאולי ממש עכשיו קובעת איתו דייט ואין לה מושג". ומצד שני, חזקת החפות ולצידה חוות הדעת הפסיכיאטרית שבעקבותיה העדיף ביהמ"ש העליון לעכב את פרסום השם, בטענה לסיכון באובדנות.
אפשר להתווכח, אבל מיותר; כי זה לגמרי מסוג המקרים שבהם הצדק אולי נעשה, אבל באיטיות כה מייסרת עד שמישהו מוכרח לעשות צדק עם הצדק ולעקוף אותו מימין. זה בדיוק מה שחולל גל השיתופים, שהפך את השם לנחלת הכלל באמצעות ההצפנה הבסיסית ביותר הידועה לאדם בוגר כיתה ח' ומעלה. היה משהו מחמם לב בציפוף השורות הזה, בעיקר נוכח ההבנה המפתיעה של ברנז'ה גדולה יחסית, שהיא קרובה משנדמה לה לאיש המסוים. אבל יותר מזה: היה כאן כרטיס אדום למערכת משפט שידה קלה על צו איסור הפרסום, וכמעט תמיד בשירות האדם הלא-נכון.
משמעותו של האיתות ברורה: צווי איסור פרסום ניתנים לעקיפה בקלות, אפילו אם אתם לא חברים בקבוצות טלגרם ייעודיות. כמה בקלות? ברמה של אקרוסטיכון. המחוקק עוד בטח יידרש לזה, אבל עד אז, וככל שהולך ומחשיך פה, מוכרחים לתת כבוד לפתרונות פשוטים ויעילים מתוצרת בית, ובעיקר להתקדמות קטנה נוספת בדרך לארגון הסטטוס-קוו מחדש; מה שהיה הוא לא מה שיהיה, וטורפים מיניים לא יוכלו להמשיך לחסות, אפילו לא לרגע, בצילה של שום גלימה משפטית. זה ייגמר באקרוסטיכון, כשבעתיד אולי נשלוף נשקים כבדים עוד יותר; זוכרים מטונימיה?
