סביר להניח ש'אזור חופשי' נמצא בטבלת הסרטים הישראליים שהשר מיקי זוהר מתגאה שלא ראה, אלא אם היה אחד מ-26 אלף ישראלים בלבד שצפו בו. אבל הסרט של עמוס גיתאי מ-2005, שנשמע כמו פרודיה על קולנוע פוליטי לפסטיבלים (ישראלית, אמריקאית ופלסטינית מברברות שעה וחצי באוטו) הוא גם יותר טוב ממה שמבקרים ואנשים שלא צפו בו מוכנים להודות, ובעיקר סמלי גם 21 שנים אחרי: היאם עבאס, בתפקיד הפלסטינית, שמאז הצטיינה ב'יורשים' וכיכבה השנה ב'פלסטין 36', אפוס סטייל 'אקסודוס' שנשלח לאוסקר מרמאללה ופחות או יותר אומר שליהודים מעולם לא היה מקום כאן. האמריקאית, נטלי פורטמן, נותרה ציונית בנשמה אך השתתקה למדי מאז 7 באוקטובר. ואילו הישראלית, חנה לסלאו, החליפה השבוע ריצות למקלט בהדיפת טוקבקים. בישראל 2026 שחקנית מלב המיינסטרים שנבחרה להדליק משואה - פעם אירוע מעל לכל מחלוקת - זוכה לחיצים מימין על עצומה שעליה חתמה בהקשר לעזה, מסייגת את עצמה, ובמקביל נתונה למכבש לחצים ממי שרואים בהדלקת המשואה כניעה לממשלה, עד שוויתרה על המעמד.
על הפודיום בהר הרצל יהיה גם משה אדרי, הסנדק של הקולנוע הישראלי והאיש שלא סירב לאף כיבוד: פרס ישראל מוצדק לפני כשנתיים, חברות בוועדה שהעניקה את הפרס לטראמפ ועכשיו גם "לתפארת". אדרי איש עתיר זכויות, אבל ספק אם הוא זוכר שהפיץ את 'אזור חופשי', הכי הפוך מהקולנוע המסחרי שהוא חותר אליו כיום. כן, היו ימים שהקולנוע הישראלי יכל לחיות גם במיינסטרים וגם בשוליים, עם תפריט שכולל קומדיות להמונים וסרטים פוליטיים שמגיעים למעטים אך מציגים לראווה דמוקרטיה עם, וסליחה על המילה, חוסן. לסלאו זכתה על 'אזור חופשי' בפרס המשחק בפסטיבל קאן והייתה, בצדק, גאה עד הגג. היום היא מוותרת על הכבוד, אולי כי גם היא הבינה שנוכוחתה בטקס הפכה לפרס שהיא מעניקה לאלו שאומרים בקול שיעשו הכל כדי שלא יופקו סרטים כאלה יותר.
