אומרים שהיה פה שמח, וגם אם היום השמחה היא מצרך שנמצא במחסור, תמיד אפשר להישען על הנוסטלגיה כדי להיזכר איך נראינו כשרק התחלנו. העיצוב הישראלי המוקדם לא נולד בסטודיו ממוזג עם לוח השראה ופינטרסט; הוא נולד תוך כדי תנועה, מתוך צורך קיומי, מחסור בחומרים והרבה מאוד חוצפה. הוא היה המכנה המשותף הרחב ביותר שלנו – זה שחיבר בין העולים ממזרח אירופה לחלוצי העליות מהמזרח, ובין נשות הקוטור של תל-אביב לפועלי הייצור בקיבוץ.
"כובע טמבל, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיים של נמרוד היו המדים הלאומיים הבלתי רשמיים", מסבירה גלית גאון, ראש מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל. הפריטים הללו לא היו רק בגדים, הם היו הצהרה. הם נתנו קונטרה לדמות היהודי הגלותי והעדיפו עליה את הצבר החסון, זה ששורד את השמש הקופחת ונועל סנדלים שמתאימים ללבוש במדבר. האילוץ הפונקציונלי הזה הפך להצהרה: אם זה עובד, זה יפה.
אבל ישראל של ראשית המדינה לא הייתה רק לבושה בחאקי ומיוזעת. היה בה גם ניסיון עיקש לייצר "שיק" מקומי. לולה בר, המלבישה הלאומית הראשונה, היא הדוגמה המושלמת לכך. בזמן שעיצבה ותפרה חליפות פשוטות לבן-גוריון, היא הלבישה את פולה בקוטור אירופי ועיצבה לחיילות צה"ל מדים שנראו כאילו נגזרו ממגזין בפריז. בבית הישראלי הממוצע של שנות ה-50 וה-60, העיצוב היה נוכח בכל פינה: מצלחות הקרמיקה של "נעמן" עם עיטורי הפרחים הכחולים, דרך שידות עץ הטיק של "הזורע" ששידרו מודרניזם סקנדינבי בעמק יזרעאל, ועד לסיפולוקס המיתולוגי – הפריט שהיה מתנת החובה לכל זוג שהתחתן, והפך את המטבח הישראלי למעבדה קטנה של גזוז ביתי.
העיצוב הישראלי התמחה באלתור. קחו למשל את המטבעות הראשונים שלנו. המעצבים לא יצרו פונטים שלמים; מי שעיצב מטבע לירה יצר ועיצב רק את ארבע האותיות הללו. זוהי תמצית הישראליות: להתמקד במה שצריך עכשיו, ומהר. גם סמל המדינה לא נולד בקלות. הוא עבר תלאות, ועדות ופסילות, עד שהאחים שמיר הצליחו לזקק את ענפי הזית והמנורה למה שאנחנו מכירים היום, וכרזות יום העצמאות של פעם, כמו זו האייקונית של דוד טרטקובר משנת ה-30 למדינה עם הלמ"ד המוזהבת של השלום, משקפות את רגעי האופוריה והתקווה ששזורים בהיסטוריה שלנו.
גיל פנטו, איש הנוסטלגיה מיפו, מזכיר לנו שהעיצוב הזה חילחל גם לפרטים הקטנים ביותר: קופת החיסכון של "דן חסכן", נעלי הבית של "המגפר", משחת הכלים "אמה" והקומקום השורק. אלו היו חפצים פשוטים שהעניקו ביטחון בעולם משתנה. היום, כשאנחנו מביטים בפריטים הללו, אנחנו רואים יותר מפלסטיק או עץ. אנחנו רואים את הניסיון שלנו להגדיר מי אנחנו – שילוב בלתי אפשרי בין תנ"ך למודרניזם, בין מזרח למערב, ובין חאקי פשוט לחלומות על איכות בינלאומית. אלו הפריטים שגורמים לנו להתגעגע לזמן שבו דרך העיצוב בנינו בית, מדינה וזהות, עם הרבה מאוד נשמה ומעט מאוד חומר.
כובע טמבל
הכובע הלאומי. לפני מאה שנה המציא אותו נחמיה קירש, הכובען הישראלי הראשון, לבקשתה של האחראית על המשק בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. היא סיפרה לו שהחלוצים לא יכולים לעבוד בלי כובע עבודה, אז הוא לקח בד פיקה פשוט, כזה שבתום השימוש מתקפל לכיס, גזר אותו לחמישה חרוטים וחיבר את הקודקודים בתפר זריז. כמה גאוני – ככה מעורר גיחוך וזלזול בקרב העירונים והבטלנים שהדביקו ליציר כפיו את הכינוי טמבל. 20 שנה לאחר מכן יצר הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש) את הדמות של שרוליק, עם הטמבל לתפארת, והפך אותו לסמל.
סנדלים תנ"כיים
סוליה שטוחה ועמידה פלוס שתי רצועות עור עבות שחוצות את כף הרגל. זה כל הקסם. ועם כל הכבוד לאברהם אבינו ולמורשת, לא תמיד הם נוחים. בהליכה של יותר מכמה צעדים הרצועות מתחילות לשרוט בעור, אבל יש בהם משהו אותנטי ויציב. את המקור יש כאלה שמשייכים לסנדלי נמרוד, החברה שנוסדה על ידי משפחת רוזנבליט עוד לפני קום המדינה, עם חנות הדגל ברחוב דיזנגוף בת"א.
בעקבות החיבה לרטרו השיקה נמרוד מחדש את דגמי העבר של החברה משנות ה-60.
סוסיתא
הרבה לפני הסטארט-אפ ניישן, היה לנו את אוטוקרס – המפעל החיפאי שהחליט לייצר מכונית כחול-לבן. המנוע מאחורי המיזם היה יצחק שובינסקי, יזם חיפאי צבעוני וגאון שיווקי, שהבין שעם קצת תעוזה אפשר למכור לישראלים חלום על ארבעה גלגלים. המנוע הגיע בכלל מחברת Reliant הבריטית, אבל הביצוע היה כולו קומבינה מקומית: מרכב הפיברגלס הודבק לשלדת המתכת בשרף, מה שהוליד את אחד המיתוסים העמידים בתולדות המדינה – הסיפור על הגמלים שנוהגים לנשנש את גוף המכונית. הסוסיתא הגיעה בגרסאות סטיישן, טנדר ואפילו דגם ספורט יוקרתי (הסברה) וסימלה את השאיפה הישראלית לעצמאות.
כיסא כתר
הוא אולי לא הרהיט הכי סקסי בסלון, ויש רבים שסולדים ממראהו, אבל הוא ללא ספק הכיסא הכי ישראלי שיש. ה"מונובלוק" (רהיט העשוי מיציקה אחת) הגיח לחיינו ב-1985 ממפעל כתר בכרמיאל ומאז הוא נמצא בכל מקום. מדובר בהצלחה תעשייתית: הוא קל, זול, עמיד בכל מזג אוויר ונוח לערום אותו אחד על השני ולחסוך מקום. בשנים האחרונות הוא קיבל תפנית בעלילה והפך לכוכב הבלתי מעורער של תגרות המוניות וסרטונים ויראליים. בין אם אתם משתמשים בו כדי לארח את הדודה בליל הסדר או כדי להגן על עצמכם בבריכה, הכיסא הלבן הוא אייקון תרבותי ועיצובי.
סיפולוקס
מכשיר להכנת מי סודה ומשקאות מוגזים, מותג ישראלי למהדרין, שיוצר בחברת סיפולוקס תעשיות מתל-אביב. עד שהפטנט הזה נולד, החיים היו הרבה יותר מורכבים. מי סודה לצריכה ביתית נמכרו בבקבוקי זכוכית גדולים שנקראו סיפון. מילוי הבקבוק במי סודה נעשה רק בבית חרושת, והצרכן הקטן נדרש לסחוב למכולת בקבוק ריק עשוי זכוכית עבה וכבד ברמה שמסכנת חיים. אז מה הפלא שהסיפולוקס חולל מהפכה. הוא עוצב בצורה של סיפון, לא מזכוכית אלא ממתכת, והערכה כללה גם בלונים קטנים של פחמן דו-חמצני דחוס. סיפולוקס כסוף היה המתנה הכי פופולרית לזוג שמתחתן וסיבה למריבות כשהזוג בחר להתגרש.
מדי החיילות
הרבה לפני שהמילה "דיסטנס" נכנסה ללקסיקון, לולה בר אבנר הכניסה לצבא הגנה לישראל משהו שלא היה בו קודם: שיק. בר, שזכתה לכינוי "המלבישה הלאומית", הלבישה את פולה בן-גוריון וגולדה מאיר ועיצבה גם את מדי הקצינות והחיילות של צה"ל. העיצוב שלה נשען על קווים נקיים ואירופיים, כאלה שגרמו לחאקי להיראות כמו משהו שיצא ממגזין בפריז. היא עיצבה גם את מדי דיילות אל על (שזכו בפרסים בעולם) ואת מדי הדווריות, והוכיחה שגם כשמדובר במדים פונקציונליים – אין סיבה לוותר על הגזרה.
בגדי אתא
לפני שהיו מותגים, היה אתא (אריגים תוצרת ארצנו). המפעל הוקם ב-1934 על ידי משפחת מולר, שהייתה משפחת תעשיינים יהודית מצ'כוסלובקיה. בשנות ה-40 הם תפרו אוהלים לבריטים, ובשנות ה-50 הלבישו מדינה שלמה ב"צנע" – גזרה אחידה לכולם, בלי פוזות. אבל המהפכה האמיתית קרתה בשנות ה-60: הישראלים רצו קצת צבע, ואתא הגיבה בשינוי כיוון נועז עם שמלות נשיות, ססגוניות ואלגנטיות, וההוכחה שאפשר להיות ציוני וצנוע, אבל גם להיראות כאילו יצאת הרגע מחופשה בריביירה.
כיסא שושנה
אם כיסא כתר הוא הפועל הפשוט, כיסא שושנה הוא האצולה של הקיבוץ. העיצוב של הכיסא, שיוצר בנגריית קיבוץ צרעה החל משנות ה-50, פשוט אך גאוני: רצועות פלסטיק (בדרך כלל בצבעי כחול-לבן או ירוק) המתוחות על שלדת צינורות מתכת, עם זווית ישיבה שפשוט לא מאפשרת לך לקום. יש כאלה שאומרים שהוא נקרא כך נקרא כך בשל העיצוב המתקפל והפונקציונלי שלו, המזכיר את היכולת של פרח להיפתח ולהיסגר.
לוגו אל על
במשך שנים, הלוגו של אל על היה מורכב ממגן דוד עם כנפיים, אבל בשנת 1971 הגיע המעצב דן ריזינגר והפך אותו לאייקון. הוא יצר פונט עברי ייחודי, עבה ויציב, וחיבר אותו לאותיות הלועזיות (EL AL) בסנכרון מושלם. השימוש בצבעי הכחול והכסף שידר יוקרה בינלאומית לצד גאווה לאומית. הלוגו של ריזינגר שרד עשורים כמעט ללא שינוי, והוא מצליח להעביר את התחושה שגם כשאתה נוחת בניו-יורק או בלונדון, ברגע שראית את האותיות האלה על זנב המטוס – אתה כבר בבית.
תת-מקלע עוזי
את העוזי עיצבו מתוך צורך קיומי. תת-המקלע המפורסם בעולם נוצר בתחילת שנות ה-50 על ידי עוזי גל, קצין צעיר וניצול שואה, שחיפש פתרון לכך שלחיילים שלנו לא היה נשק אמין בתנאי המדבר והחול. גל חתום על מהפכה של ממש בעיצוב תעשייתי: הוא הכניס את המחסנית לתוך ידית האחיזה (כמו באקדח), מה שהפך את הנשק לקצר, מאוזן ונוח לתפעול גם במרחבים צפופים.
העוזי הפך במהירות ללהיט גלובלי וכיכב בידיהם של שומרי ראש של נשיאים וגם אצל צ'אק נוריס. מדובר ביצירה שהיא תמצית הישראליות: קטנה, חוצפנית, ועובדת הכי טוב כשקשה.
שידות שמרת הזורע
הרבה לפני שאיקאה נכנסה לישראל, בקיבוץ הזורע כבר ייצרו רהיטים בשיק דני עם איכות של יקים. המפעל, שהוקם ב-1936, שילב טכניקות אירופיות עם חלוציות מקומית תחת שביטו של המעצב המיתולוגי יעקב פרחי. הסיסמה הייתה "רהיטים לכל החיים", וזו כנראה הייתה הבעיה שלהם – הם פשוט סירבו להישבר. השידות והכורסאות הפכו לסמל הסטטוס של הבורגנות התל-אביבית בשנות ה-50 וה-60, כשכל דגם נקרא על שם ילד אחר מהקיבוץ. המותג החליף ידיים וקיים עד היום, אבל פריטי הווינטג' המקוריים הם עדיין המצרך הכי מבוקש בשוק הפשפשים. ראיתם שידה מעץ טיק? תחטפו.
