סיקור מינויו של האלוף רומן גופמן לתפקיד ראש המוסד ממחיש הבדל מהותי בין ערוץ 14 לערוצים האחרים: העיסוק הבלתי פוסק באירועים אקטואליים מבעד למונחים של תודעה ונרטיב, והמאמץ לתווך אותם כציוני דרך סימבוליים במסגרת מהלכים גדולים יותר. ברוב התקשורת, התפתחות כזאת או אחרת יכולה להיות שלילית או חיובית, אך לעתים רחוקות מתווכים אותה כאירוע סמלי ואף היסטורי. בערוץ 14 זה בדי-אן-איי.
את שמעון ריקלין והפאנל שלו, למשל, לא מעניין למה יו"ר הוועדה למינוי בכירים התנגד למינוי גופמן, מה חשב על כך ראש המוסד היוצא, האם הרזומה של גופמן מכין אותו לעבודה הספציפית למדי של המוסד ומה בדיוק קרה בפרשה החמורה שהובילה נער בן 17 לשבת במעצר בתנאים קשים. מה שכן חשוב הוא שגופמן מייצג את כל הדברים הנכונים: הוא "רוצה להילחם" (כלומר אחרים לא), מיישם את "שינוי המדיניות של נתניהו לאחר 7 באוקטובר" (קודם הרי רק הפריעו לו) ו"מסמל את המעבר מהגנה להתקפה" (המוסד כידוע שיחק בונקר עד עכשיו). ריקלין אף התעקש שוב ושוב להזכיר את התזמון של ערב יום השואה, כלומר לפנינו התפתחות בעלת משמעויות חריגות בעוצמתן.
ובאותו זמן שהפאנל חיבר את השואה, אוסלו, ו-7 באוקטובר לנס חג הגופמן, עודד בן עמי (חדשות 12) ראיין בנימוס אדיש את עורכת הדין של אורי אלמקייס, שטוען כי גופמן הפעיל אותו בניגוד לתקנות כשהיה נער, שיקר בנוגע לכך ובגדול נתן לו להירקב עד שבוטל כתב האישום נגדו. המגיש שאל מה הבעיה והפרקליטה השיבה והוא תהה מה הלאה והיא אמרה בג"צ וזהו, נקסט. ריקלין ושות' מתייחסים למינוי גופמן כהפגנת שריר דרמטית של מחנה שלם. אצל בן עמי זה רק עוד אייטם, רגע לפני משבר איסוף החבילות מהדיוטי-פרי.
הפער הזה משקף גישות שונות בתכלית כלפי עיתונות, אך מעבר לכך גם את האופן שבו ניתן לתרגם טלוויזיה מאוד פשוטה וזולה לאתוס רב-השפעה. בערוץ 14, האחידות, הווליום, הנטייה הקונספירטיבית וגם ההכרה בכוחם של מיתוסים מכוננים מגויסים לטובת סיפור גדול ושלם, שתפקידו לגבש את קהל היעד ולכוון אותו למקום הרצוי. אין לזה מקבילה בערוצים האחרים, גם לא ברצועות בעלות זיהוי פוליטי: שם הקשית הרבה יותר צרה וכביכול עניינית, שמסתירה את הבריחה מעומקם של דברים.
כך, למשל, ריקלין ושות' סגדו לנאום של גופמן מ-2018, שבו התלונן שלא מפעילים את צבא היבשה ונענה בצחקוק של הרמטכ"ל איזנקוט וקצינים בכירים אחרים. לעומת זאת, ישאלו עצמם הצופים והצופות של הערוצים האחרים: ידעתם שאתמול מלאו עשר שנים ל"נאום התהליכים" של יאיר גולן?
בקטנה
"הפוליטיקה של הזיכרון", סרט שביים דוקי דרור עבור 8HOT, נוגע בכמה נקודות מעניינות בנושא המסועף והנפיץ של עיצוב זיכרון השואה בישראל: מהרתיעה של בן גוריון, המהפך שחולל משפט אייכמן, השפעת כיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת הימים וגם אפקט 7 באוקטובר. אך מכיוון שכל מרכיב כאן הוא עולם ומלואו, הדוקו עובר פחות כמסמך מכונן ויותר כמו ראשי פרקים לסדרה עם פוטנציאל. לאור הסבלנות הציבורית כרגע כלפי כמה מהדברים שנאמרים שם, ספק רב אם הוא יתממש.
