לא במקרה נפתחת סדרת הדוקו "השופטים" בסצנה שבה שמואל הרבסט, נשיא בית משפט השלום בירושלים, מתפלל שחרית בביתו אשר בדולב. מראה השופט שמוריד את התפילין, מקפל את הטלית ועולה על האופנוע שייקח אותו מההתנחלות להיכל הצדק היא תמצית הרעיון הבסיסי למדי של הסדרה: השופט הוא אישיות מסוג לזניה, כלומר שכבות על גבי שכבות של מרכיבים שונים, שרק הזמן הממושך בתנור הופך אותן למאכל. בימים אלה, הליהוק המתבקש הוא מתנחל שמגיע מלב הציונות הדתית ובוחר לייצג מערכת לא פופולרית (בלשון המעטה) במגזר, ועוד בתקופה שבה המתח החוקתי הסלים לכדי משבר היסטורי.
אבל דווקא מנקודת המוצא המבטיחה, שני הפרקים הראשונים בסדרה של הבמאי המצוין אייל בלחסן ("צדק צדק תרדוף", "לוד – בין ייאוש לתקווה") יוצאים למעקף ארוך ולא הכרחי מסביב לפצע המדמם. רק בפרק השלישי, שבו מוצגת הקבלה מדכדכת בין הרבסט לשופטת הערבייה יסמין כתילי על רקע המתקפה השלטונית וההפגנות הסוערות, אפשר לקבל הצצה (ולא הרבה מעבר) להשפעת האירועים האקטואליים על השחקנים והשחקניות האלמונים; אלה שמנהלים לא את בג"צ ולא את הכנסת אלא אולמות קטנים וצפופים, שגם בהם מכריעים גורלות.
מן הסתם, הדרמה של השנים האחרונות הכשירה את הקרקע לקראת צעד חריג כגון הכנסת המצלמות ומתן האישור לשופטים ולשופטות להתראיין, ואלו שנבחרו נועדו לייצג קודם כל פסיפס ישראלי מגוון, העומד בסתירה לטענות על מגדל שן מנותק. אלא שלא כל הנבחרים והנבחרות מעניינים באותה המידה – איפה השופט מנחם מזרחי מתיקי "קטארגייט" כשצריך אותו? - וכידוע המציאות הישראלית רחוקה מאוד מהאקשן האסתטי של עולמות ה"אובג'קשן!" האמריקאיים. ניכר שהגבלות נוספות – פרטיות, למשל - תורמות לכך שחלק מהאירועים מתועדים בתמציתיות, ואילו דקות רבות מוקדשות לחזרה על מסרים שהובנו בשלב מוקדם.
גם התיק בעל הפרופיל הכי גבוה בסדרה, משפטו של הנאשם ברצח יזם הנדל"ן אלדד פרי ז"ל, ממחיש ביושר דוקומנטרי את האמת על המשפט הפלילי, גם כשמדובר בעבירה החמורה ביותר: רק לעתים רחוקות זה מצטלם כמו המשפט של או-ג'יי סימפסון או התיק שעמד במרכז "המדרגות", הסדרה שהחלה במידה רבה את האובססיה ליצירות "פשע אמיתי". זאת כמובן טענה מתחום הטלוויזיה בלבד: עדיף לכולם שבית המשפט יתמקד במרדף אחר הצדק ולא אחר הרייטינג.
בהיבט הזה, "השופטים" משתדלת להרגיע ברמה האישית (יש שופטים בירושלים, לוד, נצרת ועוד) אך להטריד בהקשר הכללי: יותר מדי תיקים, פחות מדי משאבים, ובעיקר כל כך הרבה דם רע שנשפך על ידי סוכני כאוס יצרו מצב חסר תקדים, שבו אפילו סדרה סימפטית עם שופט מתנחל לא תעזור.
בקטנה
ניצולת השואה דבורה וינשטיין התראיינה שלשום בכאן 11 ו-i24 ואתמול ב"שש עם" של חדשות 12, אבל רק השיחה אמש עם רביב דרוקר ב"אזור בחירה" (רשת 13) גרמה להתקף צחוק באולפן. "הסתקרנתי מהאודישנים שרביב עשה לראיונות האלה", השתנק ברוך קרא, שהתייחס לכך שהריאיון לא ממש עסק בסיפורה של וינשטיין אלא בדעותיה הנחרצות והחדות והשתתפותה בהפגנות נגד השלטון. "כי מה", ענה דרוקר בהומור, "אתה חושב שעשינו בחירה סלקטיבית, מצאנו דווקא מישהי עם דעות כאלה, זה לא מייצג את קהילת ניצולי השואה?". רק היה חסר שמישהו יגיד לו שאולי זה לא היום להשתמש בו במילה מהשורש של "סלקציה".
