מערכות מצוינות ומערכות בינוניות נבדלות במשתנה מרכזי: עומק הקשר בין המעשה, התוצאה והאחריות. במערכות מצוינות לא ניתן להגן על עשייה נחותה. היא משתקפת בתוצאות כספיות, בהערכה אובייקטיבית ובמבחן תוצאה. ומשנמצא כישלון, האחראי לו פוגש את הצורך בשיפור מיידי. ואם הוא לא מסוגל לממש אחריות ולשפר ביצועים, הוא פשוט ימצא עצמו מחוץ למערכת. השוק החופשי הוא מנגנון אכזר שמוודא בדיוק את זה. גם שוק עם אסדרה ציבורית אגרסיבית וכושר אכיפה ראוי מסוגל לייצר את זה. אבל מערכת שניתקה את הקשר בין המעשה לתוצאה ולאחריות דנה על עצמה כליה. זה המחולל מאחורי הפער העצום בין תפיסת המצוינות שעולה מהסקר.
לפני שבועות אחדים, בעיצומה של מלחמה עם איראן, עמד ג'נסן וואנג, מנכ"ל אנבידיה, החברה היקרה והחשובה בעולם, מול מיליוני צופים בפודקסט אול-אין ואמר: "אני מאה אחוז עם ישראל." במקביל, החברה הרחיבה את ההשקעות שלה לטווח ארוך בישראל ויש לה בה יותר משרות פתוחות מאשר בכל יבשת אירופה. וואנג מכיר בעליונות הסיליקון של ישראל, שנובעת ממצוינות ומדורות של מנהיגים שייצרו מתאם מלא בין איכות הביצוע לתוצאות ולאחריות. רק השבוע, אחד מאבות התעשיה ואגדות התחום בעולם – אביגדור וילנץ – השלים אקזיט נוסף בחוד החנית של טכנולוגיות העיבוד.
ישראל משקיעה 6.5 אחוזים מהתמ"ג במחקר ובפיתוח אזרחי. יותר מכל מדינה אחרת ב-OECD. יותר מכפול מהממוצע. עשרה אחוזים מכוח העבודה מועסקים בהייטק אבל הם מייצרים 18 אחוז מהתמ"ג ו-35 אחוזים מהכנסות מס ההכנסה. ייצוא הייטק הגיע ב-2024 ל-78 מיליארד דולר. כיפת ברזל, חץ ומערכות הסייבר הפכו לסטנדרט עולמי. כולן עומדות במבחן תוצאה אכזרי בתעשיות הכי תחרותיות בעולם. אלביט מערכות היא אחת מחברות הדיפנס-טק המוערכות בעולם והתעשיה האווירית ורפאל צפויות להצטרף אליה לשוק הציבורי והשקוף. אלא שהעיקרון שמייצר את המצוינות הזו חל רק על חלק מהמדינה.
החינוך הוא התמונה בנגטיב. תקציב משרד החינוך בישראל עומד על 97 מיליארד שקלים. אחד מכל שבעה שקלים בתקציב המדינה מושקע בחינוך. מספר עובדי ההוראה זינק מ-133 אלף ל-210 אלף. חרף ההשקעה האדירה - הישגי התלמידים במבחני PISA ירדו. ישראל דורגה בתחתית מדינות ה-OECD. שיעור הנכשלים: 22 אחוזים, כמעט כפול מהממוצע. ראש מחלקת החינוך של ה-OECD אמר במפורש שהכלכלה המתקדמת של ישראל אינה מתכתבת עם מערכת החינוך שלה. הסיבה מבנית. הליך פיטורי מורה אורך 300 יום. בשנת 2023 פוטרו שלושה מורים מתוך 188 אלף בשל אי התאמה מקצועית. שלושה. שכר מורה ותיק גבוה פי 3.7 משכר מתחיל. המערכת מתגמלת נוכחות, לא ביצוע. את הסיבה ניתקו מהתוצאה. את התוצאה ניתקו מהאחריות. והמצוינות, באופן שאינו מפתיע, נעלמה.
אותו ניתוק מסביר את הכישלון החברתי. מדינת הרווחה הישראלית המופלאה הונדסה כמדינת רווחה שמשרתת קהילות פוליטיות ומונעת מהן להתמודד עם תוצאות הבחירות שלהן. תשלומי ההעברה, קצבאות ילדים, תקצוב מוסדות חינוך ללא תכני ליבה, תעסוקה מסובסדת ברשויות חלשות. כולם מייצרים מרחב שבו ניתן להתקיים מבלי לייצר ערך ומבלי לשלם מחיר. ישראל היא מהמדינות הריכוזיות ביותר ב-OECD. תקציבי הרשויות המקומיות צבועים על ידי הממשלה. אין להן סמכות ממשית לקבוע את גורלן. כשאין מחיר על כישלון מקומי, אין לחץ לשינוי.
ג'נסן וואנג משקיע בצד הישראלי שבו מעשה, תוצאה ואחריות כרוכים זה בזה. הוא לא משקיע בצד השני. אף אחד לא משקיע בצד השני. השאלה שעל ישראל לשאול את עצמה היא למה המודל שמייצר מהנדסי שבבים ורופאים מהשורה הראשונה אינו חל על מורים ועל ההשקעה החברתית הציבורית. התשובה פשוטה ומכאיבה. המערכת הציבורית הריכוזית מגינה על הכישלון ומנתקת עשיה מתוצאה ואחריות.
ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לעשות את זה כשהיא רוצה. רפורמת הבריאות ב-1995 חיברה מחדש בין בחירת האזרח לאיכות השירות, ושינתה את קופות החולים מבירוקרטיות עצלות לגופים מתחרים – הטובים בעולם. ההתפלה הפכה מדינה שסבלה ממשבר מים כרוני למעצמת מים שמייצאת טכנולוגיה. רפורמת הנמלים שברה מונופול בן עשרות שנים, הכניסה שני נמלים פרטיים ויצרה תחרות שלא הייתה כאן מעולם. השמיים הפתוחים ביטלו את הבלעדיות של אל על והורידו את מחירי הטיסות באופן דרמטי. לכל הרפורמות הללו היה מחיר פוליטי אדיר. ועדים, מונופולים, אינטרסנטים – כל מי שרוצה לנתק עשייה מתוצאה ואחריות. כולם נלחמו. ובכולן המהלך הצליח מאותה סיבה בדיוק: חיברו מחדש מעשה, תוצאה ואחריות. העתיד ישראלי כרוך בעבודות במעשה פוליטי רדיקלי לחיבור מחדש שכזה.
