כשאנחנו רואים יירוט מדויק של טילים בשמיים, קוראים על מדענית ישראלית שמובילה פריצת דרך מצילת חיים, או שומעים על חברת הייטק שמובילה שוק עולמי ועושה אקזיט ענק, מה אנחנו בעצם אומרים לעצמנו?
שיש כאן אנשים יוצאי דופן. כישרונות נדירים. יחידי סגולה. "זה הישראלים", אנחנו אומרים בגאווה, ויש בזה אמת. אבל זהו רק חלק מהתמונה.
כי ההישגים הגדולים של ישראל - בביטחון, ברפואה, במדע ובהייטק - לא מתחילים ברגע של הברקה. הם מתחילים הרבה קודם. הם נשענים על משהו רחב יותר, עמוק יותר וחשוב יותר: סביבה שלמה שיודעת לזהות כישרון, לטפח אותו ולדחוף אותו קדימה.
סביבה כזו לא נוצרת במקרה. היא מתחילה בבית, בציפיות של הורים, במודלים לחיקוי ובחברים שמאתגרים זה את זה. היא ממשיכה בבית הספר, עם מורות ומורים שמאמינים שאפשר לדרוש יותר, ועם למידה שמאפשרת עומק ולא רק כיסוי חומר. היא מתרחבת לרשות המקומית שמשקיעה, לאקדמיה, לפילנתרופיה ולתעשייה שנרתמות עם תכניות, ולתרבות שמכבדת ידע, מאמץ והתמדה.
ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לבנות סביבה כזו. בתוך עשור הוכפל מספר בוגרי חמש יחידות במתמטיקה והגיע לשיא של למעלה מ-21 אלף תלמידות ותלמידים, לראשונה עם רוב של תלמידות. זו לא הייתה תוצאה של החלטה אחת, אלא של תיאום מתמשך בין ממשלה, רשויות, בתי ספר, מורים וקהילות. ואז הגיעו השנים האחרונות. מגפה עולמית, מלחמות וחוסר יציבות מתמשך שברו את הרציפות. בתי ספר נסגרו ונפתחו, שגרת הלמידה התערערה, והיכולת להתמיד לאורך זמן - תנאי יסוד למצוינות - נפגעה. בתוך המציאות הזו גם הסביבה התומכת נסדקה: פחות מפגש, פחות עומק, פחות אתגר. יותר הישרדות, פחות בנייה.
המחיר כבר ניכר: פערים לימודיים העמיקו, פערים מגדריים חזרו להיפתח, והעומס הרגשי והחברתי מקשה על תלמידות ותלמידים לחזור למסלול של מאמץ והישג. ובמקביל, העולם לא מחכה. הוא מתקדם במהירות לעידן של בינה מלאכותית, שבו היכולת ללמוד, לחשוב ולהסתגל היא תנאי בסיסי. הרף עולה, ואנחנו מסתכנים בהישארות מאחור.
דווקא על הרקע הזה, בימים שבהם אנו מציינים את יום העצמאות: בפרס ישראל, בחידון התנ"ך, בטקס חיילים מצטיינים ובשבוע המצוינות הישראלית - חשוב לזכור: מצוינות איננה מותרות. היא תשתית לאומית.
כדי לשמר אותה צריך להציב רף גבוה ולמדוד אותו, להשקיע במורים מצוינים ולתגמל אותם, להרחיב כיתות ומסלולי מצוינות לכל מגזר ואזור, ולחבר באופן שיטתי בין בתי ספר, אקדמיה, חברה אזרחית ותעשייה.
דווקא עכשיו, ודווקא ביום העצמאות, צריך לומר את זה בפשטות: המצוינות הישראלית איננה מובנת מאליה. היא גם שברירית. ובכל אחת ואחד מאיתנו יש גם מצוינות וגם חפיפניקיות. השאלה איזו מהן תוביל אותנו.
והתשובה איננה תיאורטית. היא נקבעת בהחלטות יומיומיות, בבית, בכיתה, בממשלה ובחברה. אם נבנה מחדש את הסביבה שמזהה, דורשת ותומכת במצוינות - נצמיח דור מצטיין, מחויב, שיישאר כאן וייקח אחריות על העתיד. אם לא, נשאר עם סיפורים על העבר.
אלי הורביץ, מנכ״ל קרן טראמפ לחינוך וחבר המועצה הלאומית לחינוך מדעי
