פתחו את השער, פתחוהו רחב | מרב בטיטו
כולם מדברים על הישגים אדירים, פרסים בינלאומיים, גביעים עלי פודיום ותעודות כבוד, אבל אף אחד לא מדבר על הדרך אליהם. אצלנו בישראל, גורפים בכפית מוכספת את הקצפת מלמעלה, מלקקים בהנאה נבחרות מדעיות שנשלחו לאולימפיאדה של בני נוער בחו"ל, מתענגים על טעם ייחודי של עם נבחר בניחוח הייטק ומעדיפים שלא לבחוש עמוק מדי במרבצי זהב אנושיים השקועים בתחתית.
מי שמבין בחינוך יודע שטיפוח מצוינות מתחיל מלמטה - אצל הצעירים, החלשים, והרחוקים ביותר גיאוגרפית וכלכלית. כל זמן שהשארנו אותם מאחור נמשיך לכאוב את הפערים, לדאוג מהם או להדחיק אותם, ולהמשיך להסתפק בזרם הדליל של אלו שעשו זאת כנגד כל הסיכויים. אנחנו ממשיכים לאתר אותם לפי סיכוייהם להצטיין, אבל מפסידים את אלו שעלולים ללכת לאיבוד, מסרבים לזרוק מבט חטוף לעבר הטבלאות שמפרסם ארגון ה-OECD כדי להבין שאנחנו בצמרת המדינות המפותחות בעלות פערי החינוך הגבוהים ביותר בין קבוצות אוכלוסיה שונות, מתעלמים מהפדיחה של מקום שני בצפיפות התלמידים בכיתה, ומתקצבים בקמצנות שמגיעה לכ-42 אחוזים בלבד ממה שמקבל כל תלמיד ממוצע בעולם המערבי.
מערכת החינוך אינה יותר ממשל למצבה של החברה הישראלית. זה מקום בו שוהה רובו המכריע של הציבור למשך 12 עד 18 שנים, ויוצא ממנה הישר למערכה קיומית בה יילחם על חייו. זאת מסגרת שעודנה מייצרת יותר פערים מאשר פרסים: בשנת 2026 הסיכוי של תלמיד במרכז הארץ להצליח בבחינת הבגרות הוא פי חמישה מנער שגדל בפריפריה, וסיכוייה של תלמידה מהמרכז להצליח בבגרויות הוא פי 13 מבת גילה בפריפריה. גם ההשכלה הגבוהה לא מרחמת על ילדים שבאו מרחוק שברו קירות בטון והצליחו להתקבל למשל ללימודי רפואה, אבל עקב מתווה קיצור התורניות שהזניק את המצוקה במחלקות הפנימיות לשמיים, רק 27 אחוז מהם עברו את בחינת שלב א' בהתמחות לעומת 80 אחוזים מחבריהם שעברו במרכז.
זאת כבר לא מגמה זמנית של מדינה בראשית דרכה, זאת שיטה לפיה החזק ישרוד, והחלש יבחר בממשלה שתוסיף תקציבים ללימודי מורשת ותעביר מיליארדים למוסדות חינוך נטולי ליבה. העניין הוא בכלל לא להצטיין אלא לשרוד, ואין דבר שמרחיק ילד מהכוח הפנימי שלו להצטיין במשהו כמו הדחף הילדי והמבוהל להישאר בחיים. משום שעל קוו הזינוק, אי שם בין גיל 0 ל 18 הוא עדיין יכול למצוא זמן לכמוה לחלום ולפנטז על עולמו הקטן כדי שבבוא היום הוא יוכל להציל את העולם האמיתי, לפגוש מבוגר אחד שיגיד לה ברצינות תהומית וללא שמץ של זיוף: "את כל כך חכמה", לחוש יד מלטפת על השיער ולדעת שזה בסדר להיות סקרנית ולשאול שאלות מעצבנות, לדעת שיש לך את כל הזמן שבעולם להבין איפה אפשר להצטיין כאן.
כי גם אני בכלל לא רציתי ללכת לנוער שוחר דעת, אבל כשראיתי את אבא ואמא שלי צוהלים מול המכתב הרשמי עם חותמת של משרד החינוך ובו הודעה חגיגית על קבלתי ללימודי מדע בשעות אחר הצהריים, הבנתי שאין לי ברירה. אחרי שלוש כיתות בלבד בבית הספר היסודי ידעתי על עצמי דברים שאף פרופסור בטכניון – הם היו נותני החסות האקדמית לפרויקט שנועד לקדם ילדים מהפריפריה הבית שאנית, לא יכול היה לדעת עלי.
במבחנים שעשינו בסוף כיתה ג' כדי להתמיין למסגרת היוקרתית, לא היו שאלות כמו ממה את מפחדת? (משיעורי בית בחשבון, ממחבלים שיחדרו דרך הגבול עם ירדן וייכנסו אלינו הביתה), מה משעמם אותך? (חלליות טילים, מדע בדיוני, חדשות בערבית) על מה את חולמת בלילה? (על מחבלים, ולעיתים על אנה פרנק), למה את הכי מתחברת בבית הספר? (להפסקות, לצעידה הכיתתית אל השיעורים בחווה החקלאית), מה את הכי אוהבת לעשות? (לקרוא. עיתוני סוף שבוע, הרכב חומרים של מטהרי אוויר בשירותים, ספרי משניות בבית הכנסת, עיתוני לאישה אצל רופא השיניים, אנציקלופדיות בשבת כשההורים ישנים), אבל הם לפחות האמינו שיש דרך שיוצאת מבית שאן ושנוכל לצעוד בה.
ככה זה עם ילדים, הם צריכים לצאת ולחפש את העתיד שלהם, אין טעם לנופף להם בפרסי הצטיינות שימתינו להם בסופה.
סוד ההצלחה של ישראל, ומה קורה כשהוא נסדק | אלי הורביץ
כשאנחנו רואים יירוט מדויק של טילים בשמיים, קוראים על מדענית ישראלית שמובילה פריצת דרך מצילת חיים, או שומעים על חברת הייטק שמובילה שוק עולמי ועושה אקזיט ענק, מה אנחנו בעצם אומרים לעצמנו?
שיש כאן אנשים יוצאי דופן. כישרונות נדירים. יחידי סגולה. "זה הישראלים", אנחנו אומרים בגאווה, ויש בזה אמת.
אבל זהו רק חלק מהתמונה.
כי ההישגים הגדולים של ישראל - בביטחון, ברפואה, במדע ובהייטק - לא מתחילים ברגע של הברקה. הם מתחילים הרבה קודם. הם נשענים על משהו רחב יותר, עמוק יותר וחשוב יותר: סביבה שלמה שיודעת לזהות כישרון, לטפח אותו ולדחוף אותו קדימה.
סביבה כזו לא נוצרת במקרה. היא מתחילה בבית, בציפיות של הורים, במודלים לחיקוי ובחברים שמאתגרים זה את זה. היא ממשיכה בבית הספר, עם מורות ומורים שמאמינים שאפשר לדרוש יותר, ועם למידה שמאפשרת עומק ולא רק כיסוי חומר. היא מתרחבת לרשות המקומית שמשקיעה, לאקדמיה, לפילנתרופיה ולתעשייה שנרתמות עם תכניות, ולתרבות שמכבדת ידע, מאמץ והתמדה.
ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לבנות סביבה כזו. בתוך עשור הוכפל מספר בוגרי חמש יחידות במתמטיקה והגיע לשיא של למעלה מ־21 אלף תלמידות ותלמידים, לראשונה עם רוב של תלמידות. זו לא הייתה תוצאה של החלטה אחת, אלא של תיאום מתמשך בין ממשלה, רשויות, בתי ספר, מורים וקהילות.
ואז הגיעו השנים האחרונות. מגפה עולמית, מלחמות וחוסר יציבות מתמשך שברו את הרציפות. בתי ספר נסגרו ונפתחו, שגרת הלמידה התערערה, והיכולת להתמיד לאורך זמן - תנאי יסוד למצוינות - נפגעה. בתוך המציאות הזו גם הסביבה התומכת נסדקה: פחות מפגש, פחות עומק, פחות אתגר. יותר הישרדות, פחות בנייה.
המחיר כבר ניכר: פערים לימודיים העמיקו, פערים מגדריים חזרו להיפתח, והעומס הרגשי והחברתי מקשה על תלמידות ותלמידים לחזור למסלול של מאמץ והישג. ובמקביל, העולם לא מחכה. הוא מתקדם במהירות לעידן של בינה מלאכותית, שבו היכולת ללמוד, לחשוב ולהסתגל היא תנאי בסיסי. הרף עולה, ואנחנו מסתכנים בהישארות מאחור.
דווקא על הרקע הזה, בימים שבהם אנו מציינים את יום העצמאות: בפרס ישראל, בחידון התנ"ך, בטקס חיילים מצטיינים ובשבוע המצוינות הישראלית - חשוב לזכור: מצוינות איננה מותרות. היא תשתית לאומית.
כדי לשמר אותה צריך להציב רף גבוה ולמדוד אותו, להשקיע במורים מצוינים ולתגמל אותם, להרחיב כיתות ומסלולי מצוינות לכל מגזר ואזור, ולחבר באופן שיטתי בין בתי ספר, אקדמיה, חברה אזרחית ותעשייה.
דווקא עכשיו, ודווקא ביום העצמאות, צריך לומר את זה בפשטות: המצוינות הישראלית איננה מובנת מאליה. היא גם שברירית. ובכל אחת ואחד מאיתנו יש גם מצוינות וגם חפיפניקיות. השאלה איזו מהן תוביל אותנו.
והתשובה איננה תיאורטית. היא נקבעת בהחלטות יומיומיות, בבית, בכיתה, בממשלה ובחברה. אם נבנה מחדש את הסביבה שמזהה, דורשת ותומכת במצוינות - נצמיח דור מצטיין, מחויב, שיישאר כאן וייקח אחריות על העתיד. אם לא, נשאר עם סיפורים על העבר.
אלי הורביץ, מנכ״ל קרן טראמפ לחינוך וחבר המועצה הלאומית לחינוך מדעי
הגרעין הקשה של המצוינות: לכרוך סיבה בתוצאה | יונתן אדירי
מערכות מצוינות ומערכות בינוניות נבדלות במשתנה מרכזי: עומק הקשר בין המעשה, התוצאה והאחריות. במערכות מצוינות לא ניתן להגן על עשייה נחותה. היא משתקפת בתוצאות כספיות, בהערכה אובייקטיבית ובמבחן תוצאה. ומשנמצא כישלון, האחראי לו פוגש את הצורך בשיפור מיידי. ואם הוא לא מסוגל לממש אחריות ולשפר ביצועים, הוא פשוט ימצא עצמו מחוץ למערכת. השוק החופשי הוא מנגנון אכזר שמוודא בדיוק את זה. גם שוק עם אסדרה ציבורית אגרסיבית וכושר אכיפה ראוי מסוגל לייצר את זה. אבל מערכת שניתקה את הקשר בין המעשה לתוצאה ולאחריות דנה על עצמה כליה. זה המחולל מאחורי הפער העצום בין תפיסת המצוינות שעולה מהסקר.
לפני שבועות אחדים, בעיצומה של מלחמה עם איראן, עמד ג'נסן וואנג, מנכ"ל אנבידיה, החברה היקרה והחשובה בעולם, מול מיליוני צופים בפודקסט אול־אין ואמר: "אני מאה אחוז עם ישראל." במקביל, החברה הרחיבה את ההשקעות שלה לטווח ארוך בישראל ויש לה בה יותר משרות פתוחות מאשר בכל יבשת אירופה. וואנג מכיר בעליונות הסיליקון של ישראל, שנובעת ממצוינות ומדורות של מנהיגים שייצרו מתאם מלא בין איכות הביצוע לתוצאות ולאחריות. רק השבוע, אחד מאבות התעשיה ואגדות התחום בעולם – אביגדור וילנץ – השלים אקזיט נוסף בחוד החנית של טכנולוגיות העיבוד.
ישראל משקיעה 6.5 אחוזים מהתמ"ג במחקר ובפיתוח אזרחי. יותר מכל מדינה אחרת ב־OECD. יותר מכפול מהממוצע. עשרה אחוזים מכוח העבודה מועסקים בהייטק אבל הם מייצרים 18 אחוז מהתמ"ג ו־35 אחוזים מהכנסות מס ההכנסה. ייצוא הייטק הגיע ב־2024 ל־78 מיליארד דולר. כיפת ברזל, חץ ומערכות הסייבר הפכו לסטנדרט עולמי. כולן עומדות במבחן תוצאה אכזרי בתעשיות הכי תחרותיות בעולם. אלביט מערכות היא אחת מחברות הדיפנס־טק המוערכות בעולם והתעשיה האווירית ורפאל צפויות להצטרף אליה לשוק הציבורי והשקוף. אלא שהעיקרון שמייצר את המצוינות הזו חל רק על חלק מהמדינה.
החינוך הוא התמונה בנגטיב. תקציב משרד החינוך בישראל עומד על 97 מיליארד שקלים. אחד מכל שבעה שקלים בתקציב המדינה מושקע בחינוך. מספר עובדי ההוראה זינק מ־133 אלף ל־210 אלף. חרף ההשקעה האדירה - הישגי התלמידים במבחני PISA ירדו. ישראל דורגה בתחתית מדינות ה־OECD. שיעור הנכשלים: 22 אחוזים, כמעט כפול מהממוצע. ראש מחלקת החינוך של ה־OECD אמר במפורש שהכלכלה המתקדמת של ישראל אינה מתכתבת עם מערכת החינוך שלה. הסיבה מבנית. הליך פיטורי מורה אורך 300 יום. בשנת 2023 פוטרו שלושה מורים מתוך 188 אלף בשל אי התאמה מקצועית. שלושה. שכר מורה ותיק גבוה פי 3.7 משכר מתחיל. המערכת מתגמלת נוכחות, לא ביצוע. את הסיבה ניתקו מהתוצאה. את התוצאה ניתקו מהאחריות. והמצוינות, באופן שאינו מפתיע, נעלמה.
אותו ניתוק מסביר את הכישלון החברתי. מדינת הרווחה הישראלית המופלאה הונדסה כמדינת רווחה שמשרתת קהילות פוליטיות ומונעת מהן להתמודד עם תוצאות הבחירות שלהן. תשלומי ההעברה, קצבאות ילדים, תקצוב מוסדות חינוך ללא תכני ליבה, תעסוקה מסובסדת ברשויות חלשות. כולם מייצרים מרחב שבו ניתן להתקיים מבלי לייצר ערך ומבלי לשלם מחיר. ישראל היא מהמדינות הריכוזיות ביותר ב־OECD. תקציבי הרשויות המקומיות צבועים על ידי הממשלה. אין להן סמכות ממשית לקבוע את גורלן. כשאין מחיר על כישלון מקומי, אין לחץ לשינוי.
ג'נסן וואנג משקיע בצד הישראלי שבו מעשה, תוצאה ואחריות כרוכים זה בזה. הוא לא משקיע בצד השני. אף אחד לא משקיע בצד השני. השאלה שעל ישראל לשאול את עצמה היא למה המודל שמייצר מהנדסי שבבים ורופאים מהשורה הראשונה אינו חל על מורים ועל ההשקעה החברתית הציבורית. התשובה פשוטה ומכאיבה. המערכת הציבורית הריכוזית מגינה על הכישלון ומנתקת עשיה מתוצאה ואחריות.
ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לעשות את זה כשהיא רוצה. רפורמת הבריאות ב־1995 חיברה מחדש בין בחירת האזרח לאיכות השירות, ושינתה את קופות החולים מבירוקרטיות עצלות לגופים מתחרים – הטובים בעולם. ההתפלה הפכה מדינה שסבלה ממשבר מים כרוני למעצמת מים שמייצאת טכנולוגיה. רפורמת הנמלים שברה מונופול בן עשרות שנים, הכניסה שני נמלים פרטיים ויצרה תחרות שלא הייתה כאן מעולם. השמיים הפתוחים ביטלו את הבלעדיות של אל על והורידו את מחירי הטיסות באופן דרמטי. לכל הרפורמות הללו היה מחיר פוליטי אדיר. ועדים, מונופולים, אינטרסנטים – כל מי שרוצה לנתק עשייה מתוצאה ואחריות. כולם נלחמו. ובכולן המהלך הצליח מאותה סיבה בדיוק: חיברו מחדש מעשה, תוצאה ואחריות. העתיד ישראלי כרוך בעבודות במעשה פוליטי רדיקלי לחיבור מחדש שכזה.
*הסקר נערך ב־18 במארס 2026, בקרב 500 משיבים יהודים מעל גיל 18 , על ידי מכון מדגם לקראת שבוע המצוינות של קרן טראמפ לחינוך שיתקיים בשבוע הבא, 1.5-26.4 . טעות הדגימה המרבית - 4.4%
