יש ביוטיוב חבילה שלמה של קליפים שבהם שחקני עבר מדברים על לארי בירד, על יכולת הקליעה שלו, על החזון, והחלק האהוב ביותר: בירד הטראש טוקר. שני דברים עיקריים מוזכרים שם. בירד היה נעלב מזה שקבוצות היו שולחות שחקן לבן לשמור עליו, ובירד, אלוהים כמה זה היה צריך להיות משפיל בזמן אמת, היה אומר לשחקן שמגן עליו בדיוק מה הוא עומד לעשות ואז היה מוציא לפועל את המהלך שנגמר בסל.
דני אבדיה הוא לא לארי בירד והוא לא נתפס בעיניי כטראש טוקר, אבל אבדיה עושה על היריבים שלו סלים למרות שהם יודעים בדיוק מה הוא הולך לעשות. כמה כדרורים מעל הקשת, הכדור בין הרגליים, צעד ימינה, ומפה זו כבר סונטה שלמה של ביצועים. אחד השומרים של אבדיה אתמול היה דילון ברוקס. ברוקס הוא אחד השומרים הקשוחים בליגה, אחד שנותן לך לבדוק כמה המרפקים שלו מחודדים בכל פוזשן. אבדיה לא ראה אותו בעיניים.
אבדיה הוא כוכב מסוג שונה. הוא פורץ דרך כמעט בכל שבוע, חודש, מעמד, ולכל מקום שהוא מגיע הוא נראה נינוח. כאילו שהוא תמיד היה שייך לשם. הוא לא מופתע מעצמו. אחרי המשחק הוא ישב לראיון בן כמעט חמש דקות עם שלוש אגדות NBA שהתחרו ביניהם מי יזרוק עליו יותר מחמאות. למרות שזה היה המשחק הראשון שלו מחוץ לעונה הרגילה, אבדיה נתן לך להרגיש שהוא כבר היה שם. מה שבטוח זה שהוא עוד יהיה על הכיסא הזה עוד פעם. לא מעט.
הסל האחרון של אבדיה, זה שהעניק לפורטלנד את היתרון הסופי והעלה אותה לפלייאוף, היה הצגה שלמה של מהות אבדיה. היה ברור שהוא יקבל את הכדור, היה ברור שהוא הולך לסל, הוא נופף את השחקנים שלו ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה כמו שוטר תנועה, הוא לקח את הזמן, הוא נתן לדברים לבוא אליו, ואז הוא לקח את הכדור לסל וגילגל אותו מכריות אצבעותיו לרשת.
אבדיה לא היה צריך את ההצגה הזו ואת החזרה לפלייאוף כדי להבהיר שפורטלנד נמצאת עכשיו בתחילת ההר של עידן אבדיה במועדון. ביל וולטון, קלייד דרקסלר, דמיאן לילארד, אבדיה. זה נשמע בלתי סביר. אבל זה המקום שלו כרגע, השחקן המוביל של קבוצת פלייאוף, אחד השחקנים הטובים בליגה. לא ברור אם קצה גבול היכולת של המועדון הנוכחי הוא האוורסט או סתם גבעה, מה שברור הוא שהקבוצה הזו תלך כמה רחוק שהוא ייקח אותה.
עכשיו וומבניאמה. עוד רוקי פלייאוף. חללית הגנתית שיכולה ואמורה להוציא את העוקץ מהחדירה של אבדיה, הלחם והחמאה שלו ויריית הפתיחה של כל מהלך התקפי של פורטלנד. וומבי הוא שחקן שגורם לך לחשוב פעמים בדיוק באזורים בצבע שבהם אתה אמור לפעול על אינסטינקט. אבדיה הוא שחקן שלא רואה בעיניים. לא משנה לו מי מתייצב מולו. הוא בא לשחק את הכדורסל שלו. לקחת את מה שהוא מרגיש ששייך לו. זה יכול להיגמר ב-0:4 חלק לסן-אנטוניו הפייבוריטים. אבל הם הולכים להזיע על כל נקודה, כל ניצחון, כל הסדרה. פורטלנד לא מגיעה, בהרגשתה, לשום משחק עם רגשי נחיתות, עם הרגשה שאין לה סיכוי. זה לא ה-DNA. גם מהבחינה הזו, מדובר בקבוצה של אבדיה. אין שום ספקות בקשר לזה. כשמסתכלים על זה רגע מהצד, זה כמעט בלתי נתפס.
