מתפרסם בשיתוף ארגון "אחים אנחנו"
מאז יולי 2025 הפך הר הדרוזים בסוריה לזירת זוועות שהעולם מתעלם ממנה. כוחות משטר אל-שרע ושבטים בדואיים תקפו במשולב עשרות יישובים דרוזיים. לפי האו"ם, נרצחו 3,572 איש, אם כי המספרים האמיתיים גבוהים בהרבה, בהיעדר תיעוד מלא ושקוף. מאות נשים וילדים נחטפו. עשרות יישובים נבזזו ונשרפו. בחלק מהם, גופות של נרצחים מוטלות מאז בשטח, מפני שהדרוזים אינם מורשים לפנות אותן לקבורה.
במחוז א-סווידא נחסמו כניסת מזון ותרופות ותנועת אזרחים. חולים נדחו מבתי חולים בדמשק רק בשל זהותם הדרוזית. בתי ספר נסגרו לחודשים. לדברי יאסר גדבאן, ראש מועצת כסרא-סמיע, דוח האו"ם האחרון גם מוכיח כי השלטון הסורי פגע בכוונה בתשתיות המים. "התמונות המגיעות משם הן כאלו שקשה לשאת", אמר גדבאן, "מחבלים נכנסו לבתי חולים, רצחו את הצוות הרפואי, אנסו אחיות והוציאו להורג פצועים ששכבו חסרי ישע במיטותיהם. ראיתי עדויות על רופאים שהועלו לקומה חמישית, נורו, והושלכו מהמרפסת אל מותם". הוא מתאר גם ביזוי דתי שיטתי: שייח'ים שגולחו בצורה משפילה, כיסויי ראש שהוסרו בכוח ונעשה בהם שימוש ככדורגל".
"כמו ב-1943, העולם שותק"
גדבאן עושה השוואה קשה: "העולם שתק ב-1939 וב-1943, והעולם שותק גם עכשיו. מדינות ערב ומדינות העולם בכלל מעלימות עין בגלל אינטרסים של נפט ועסקים, ומפקירות בני אדם למות. כמו הכורדים שנמחקו, עכשיו זה קורה לנו".
הוא מזהיר גם מפני האיום האסטרטגי הרחב: "המחבלים שתקפו את האחים שלנו הגיעו בטנדרים, בדיוק באותה שיטה של 7 באוקטובר. חלק מהם הצהירו בסרטוני תיעוד שצילמו: 'אנחנו הולכים לירושלים'. אם הם הגיעו לא-סווידא, אסור לחשוב שרמת הגולן תהיה שקטה".
מדינה אחת דווקא כן עוזרת. "ללא הסיוע וההגנה של ישראל, העדה הדרוזית בסוריה כבר מזמן לא הייתה קיימת", מבהיר גדבאן. דרך הצלב האדום, ובהובלת השייח' מוואפק טריף – המנהיג הרוחני של העדה בישראל – מועברים לא-סווידא תרופות, מזון לתינוקות, כיסאות גלגלים וחומרי חימום לחורף. "בגלל שאי-אפשר להעביר סיוע ישירות, אנחנו מבצעים רכש מורכב בדמשק. רק כך הציוד נכנס", הוא מסביר.
בניין המועצה המקומית במג'דל שמס הפך לבסיס מבצעי להפצת הסיוע לדרוזים שמעבר לגבול. דולן אבו-סאלח, ראש המועצה, מסביר כי התרומות מהגולן, הגליל, הכרמל ועמותות רבות עוברות מיון קפדני לפני חציית הגבול. "זו עבודה מורכבת שמצריכה כוח אדם רב", הוא אומר. הפתרון שמצאה המועצה: סטודנטים ממג'דל שמס המקבלים מלגה ממפעל הפיס, ובתמורה מתנדבים במרכז המיון. "מדובר בשילוב מנצח – צה"ל, מפעל הפיס, המועצה וסטודנטים שרוכשים ערכים של נתינה. כמה גופים יחד, אנשים מתרבויות שונות, כולם לצד האחים הדרוזים מעבר לגבול", אומר אבו-סאלח.
האתגרים רבים: כ-60 אלף דרוזים חיים ב-13 יישובים באזור החרמון, שיחסית נגישים. אולם הדרך לא-סווידא, שם יש כחצי מיליון דרוזים – הריכוז הגדול ביותר במזרח התיכון – חסומה לעת עתה: מחוז דרעא, עם אוכלוסייה סונית עוינת, משתרע בין ישראל לא-סווידא. לכן, כאמור, הסיוע לשם מגיע מתוך סוריה ולא עובר דרך הגבול.
אבו-סאלח מאמין שהפתרון חייב להיות מבני: "אם הסיוע לדרוזים בצד השני תלוי במצב הרוח או בכיס של גופים פילנתרופיים, זה מצב לא רצוי. צריך מנגנונים יציבים".
"שותפות אמיתית"
עו"ד בדר עבאס חוסין, פעילה חברתית ומובילת תוכניות מנהיגות לדור הדרוזי הצעיר, מתארת את הרגע שבו נחשפה לאסון שעימו מתמודדים הדרוזים בא-סווידא. "הרגשתי מחנק עצום מלווה בחרדה קיומית", היא אומרת, "הרוצחים תיעדו את מעשי הזוועה ושידרו אותם בשידור ישיר - בדיוק כמו ב-7 באוקטובר. היה ברור לנו שהישועה תבוא רק מתוך העדה הדרוזית בישראל, ובאמצעות ממשלת ישראל".
עבורה, ההתגייסות למען הדרוזים היא "הוכחה חיה לערבות הדדית ולשותפות גורל אמיתית". יחד עם קרן מנומדין ומשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי מובילה חוסין בעמותת מרכז מעשה מבית קרן רש"י את תוכנית "דורנא" – יוזמה לאומית המהווה פלטפורמה למנהיגות דרוזית ומיועדת לבכירים שכבר הגיעו לעמדות השפעה ופועלים במסגרת התוכנית למען שגשוג החברה הדרוזית והעמקת חיבורה לחברה הישראלית. לצידה, תוכנית "אעלאם" מכשירה צעירים דרוזים לשילוב בשירות המדינה וברשויות המקומיות "כי אנחנו בייצוג חסר שם, וקולנו לא מצליח תמיד להגיע לשולחן קבלת ההחלטות בירושלים", היא מסבירה.
חוסין מוסיפה: "הדור שלנו מרגיש שיש חוגים בחברה היהודית שעוד לא הפנימו שאנחנו רואים בעצמנו חלק בלתי נפרד מהמדינה. לפעמים מקבלים אותנו 'על תנאי', ואנחנו נדרשים להוכיח שוב ושוב את הרצון הכן שלנו". למרות זאת, היא אינה מתייאשת: "אני מאמינה שאם נצליח להביא את החברה הדרוזית לשגשוג, נוכיח שהדבר אפשרי עבור אוכלוסיות נוספות שאינן מרגישות מספיק חלק. ככל שנצליח לגלות ערבות הדדית ולכידות חברתית, נצליח לבנות כאן מעצמה ערכית, מתקדמת ובלתי מנוצחת".
מי שפעל למען אותה לכידות חברתית הוא מיזם "אחים אנחנו" שהוקם מיד אחרי הטבח על ידי איה אחימאיר ושירי פיין גרוסמן, ששמו לעצמן מטרה להעלות את המודעות לזוועות בא-סווידא ולחזק את הסולידריות הישראלית עם העדה הדרוזית בישראל ובסוריה. מאז הטבח פועל המיזם בשיתוף פעולה עם החמ"ל של השייח' בג'וליס וקידם פעולות הסברה בתקשורת, ברשתות החברתיות ובשלטי חוצות, והחל ביוזמה של ביקורים וסדנאות בחמ"ל.
תום פרוחי, מנכ"ל קרן מנומדין, מציג זווית אסטרטגית במבט על המצב. הקרן, שנוסדה על ידי חיים טייב, פועלת כבר שבע שנים עם העדה הדרוזית והייתה הגוף הראשון שתמך במיזם "אחים אנחנו". "ההשקעה בעדה הדרוזית היא השקעה אסטרטגית עבור החוסן הלאומי של מדינת ישראל", אומר פרוחי, "העדה ראויה לכל השקעה, ממשלתית או אזרחית, בזכות ולא בחסד".
פרוחי שובר את המסגרת המקובלת. "אסור לנו לקטלג את הדרוזים רק דרך המשקפת של התרומה הצבאית שלהם", הוא טוען, "הדרוזים הם המהנדסים שלנו, הרופאים שלנו, הקבלנים שלנו". אסטרטגיית הפעולה של הקרן היא דואלית: חיזוק ההנהגה הדתית וראשי הרשויות, ולצד זה ליווי צעירים דרוזים לתוך עמדות מפתח בחברה הישראלית. "אנו נמצאים בנקודת זמן של תמורות אדירות", אומר פרוחי, "הצעירים הדרוזים מביעים רצון עז להיות חלק, לצעוד קדימה בשותפות". הוא קורא לממשלה, לעולם הפילנתרופיה ולרשויות המקומיות "להיכנס מתחת לאלונקה" ולחבק את החברה הדרוזית. "לכל ילד וילדה בישראל צריכה להיות היכולת להיתרם ולתרום באופן שווה. זה בדיוק הזמן של מקבלי ההחלטות לפעול. עדה דרוזית חזקה משמעה חברה ישראלית חזקה, בשלום ובמשבר".
בגולן עצמו, אבו-סאלח רואה תמונה מעודדת: "יש מהלכים חשובים שנבנים בצורה מאוזנת: שירות לאומי, אזרחות ישראלית, כיתת כוננות מקצועית, אנשים שבחרו לשרת בצה"ל ואנחנו גאים בהם. הגורל שלנו קשור לגורלה של מדינת ישראל. יש בינינו ברית חיים שהשורשים שלה מגיעים עד לימי משה ויתרו".
מתפרסם בשיתוף ארגון "אחים אנחנו"
