ברצלונה כבר ראתה את הסרט הזה עשרות פעמים. מאז אתמול מסתובב ברשתות החברתיות וידיאו שממחיש בצורה את הבעיה שלה: אותו מהלך, שוב ושוב. קו הגנה גבוה מדי, הבלמים נמשכים קדימה, הכדור נשלח לאגף, כדור רוחב חד - וכל מה שנותר לחלוץ הוא לבחור פינה מול השוער ז’ואן גרסיה. אדמולה לוקמן עשה בדיוק את זה שלשום, במהלך שנראה כאילו נשלף מהקליפ, וסגר את הסיפור של ברצלונה בליגת האלופות.
זו לא תקלה חד-פעמית. ברצלונה ספגה בכל משחק בליגת האלופות העונה, כולל מול קופנהגן וקלאב ברוז’, נתון שמסביר הכל. קבוצה יכולה להרשות לעצמה ערב חלש בהתקפה, אבל לא ערב רשלני בהגנה, ובארסה הפכה את הרשלנות לשגרה. עבור קבוצה כמו אתלטיקו מדריד של דייגו סימאונה, שחיה על מתפרצות ומחכה בדיוק לרגעים כאלה, זו הייתה הזמנה פתוחה.
לברצלונה יש התקפה היסטורית. קצב, יצירתיות, צעירים שלא מפחדים מכלום, אבל מאחוריה ניצבת הגנה שלא עומדת בסטנדרט של קבוצה שחולמת להניף גביע אירופי. קשה לראות את זה קורה עם בלמים כמו ג’רארד מרטין ואריק גרסיה. פאו קובארסי הוא כישרון יוצא דופן ועמוד התווך העתידי של ההגנה, אבל הוא עדיין ילד, והאדום שספג במשחק הראשון היה תזכורת לכך. שלשום גרסיה הלך בעקבותיו והשאיר שוב חור במרכז ההגנה. במקום שהאנזי פליק יחשוב איך כובשים עוד שער, הוא נאלץ לאלתר.
הסגל של ברצלונה צעיר מאוד, עם גיל ממוצע מתחת ל-25. בהתקפה זה נכס: מהירות, דמיון, רעב. בהגנה זה חיסרון ברור: החלטות פזיזות, טעויות מיקום ואפס קור רוח. התוצאה היא שלושה כרטיסים אדומים במפעל ואפס משחקים עם רשת נקייה. ממוצע הספיגות עומד על 1.67 שערים למשחק. אי אפשר לזכות ככה בצ'מפיונס.
מדובר בבעיה היסטורית. עברו כבר 11 שנים מאז הזכייה האחרונה של ברצלונה בליגת האלופות, והיא אפילו לא הגיעה לגמר מאז. אפילו לאו מסי, בשנותיו האחרונות במועדון, סבל מאותן בעיות. ההתקפה הייתה קסומה, אבל מאחוריה חסרה היציבות שהייתה בתקופת קרלס פויול. גם הגדולים ביותר צריכים גב.
לאמין ימאל כבר הוכיח שהוא שחקן של רגעים גדולים, אבל הוא לא יכול לעשות הכל. הוא לא יכול גם לייצר קסמים בהתקפה וגם לכסות את החורים מאחור. מעבר לכך, נדמה שלברצלונה חסרים גם שחקנים מסוג אחר - מהסוג המעצבן, אלה שמופיעים רק ברגעים שבהם המשחק מסתבך. מרקוס יורנטה, שבישל את השער ללוקמן, הוא בדיוק הטיפוס.
לכן ברצלונה של האנזי פליק היא קבוצה של קצוות. או שהיא מתפוצצת ומספקת הצגה בלתי נשכחת, או שהיא מתרסקת בדרמטיות. העובדה שברצלונה עם ההגנה הזו, מובילה את הליגה הספרדית ונראית בדרך לאליפות נוספת, היא הישג לא קטן. הוא מצליח למקסם כמעט כל שחקן בסגל. אבל את הבעיה המרכזית גם הוא מתקשה לפתור. בעיקר כי ידיו כבולות.
ברצלונה פשוט לא יכולה להרשות לעצמה להחתים שחקנים כמו טרנט אלכסנדר-ארנולד או דין האוסן. המגבלות הכלכליות מכריחות אותה להסתמך בעיקר על לה-מאסיה, והאקדמיה המפוארת הזו מתמחה בעיקר ביצירת שחקני התקפה. זה נפלא לכדורגל היפה, פחות אידיאלי כשצריך לעצור כדור רוחב וכך, לפחות כרגע, ברצלונה נשארת עם אותה דילמה מוכרת: התקפה שמסוגלת להפיל כל יריבה, והגנה שמסוגלת להפיל אותה.
