הדרג המקליט
רק במדינה כמו ישראל חוגגים את פורים בגני הילדים צמוד ליום העצמאות, ואת הטקס של יום השואה צילמו בחול המועד פסח. ההחלטה לשדר את הקלטת שצולמה תחת אש למרות שההגבלות הוסרו בינתיים היא עדות לאופן השברירי שבו נתפסת הפסקת האש בירושלים. ראש הממשלה והנשיא הקליטו את הנאומים שלהם אחרי שנעצרה המלחמה, ובכל זאת, הם לא הגיעו לנאום בכיכר גטו ורשה ביד ושם, אלא הצטלמו באולפנים שונים עם מסך ירוק מאחורה. הרקע הושתל בעריכה. נתניהו הצטלם מיד אחרי ההצהרה שצילם למהדורות מוצאי שבת. עם אותו איפור, אותה זיעה ואותם טקסטים. מה שטוב לסיכום המערכה באיראן, בשינויים קלים, הפך לנאום יום השואה שלו (למחרת בבוקר נתניהו והרצוג כן השתתפו בטקס הנחת הזרים. בלשכת ראש הממשלה הסבירו שזה היה אירוע קצר, שהוחלט עליו ברגע האחרון).
5 צפייה בגלריה
החזרות לטקס המשואות ב־ 2025 שבוטל בגלל השריפה בהרי ירושלים. בכל שנה יש תירוץ אחר | צילום: רפי קוץ
(רפי קוץ)
מההיערכות החדשה של היחידה לאבטחת אישים אפשר להתרשם כי אחרי שישראל ערפה את צמרת המשטר האיראני, פגיעה בבכירים נחשבת יעד מועדף על האיראנים. בעניין הזה הם לא מבדילים בין אופוזיציה לקואליציה. לכן אפשר להבין את החשש מנוכחות של צמרת המדינה במיקום גלוי וידוע ובשידור חי, גם אם האיראנים רשמית מחויבים להפסקת אש. ובכל זאת, אם רוצים לשכנע את הציבור שניצחנו, כדאי גם להתעקש על קיום הטקסים במתכונת רגילה ככל הניתן. גם החגיגות. בכל שנה יש תירוץ אחר לשדר קלטת או לוותר על הקהל. קורונה, מלחמה, שריפות. החגים הם הראשונים לשלם את המחיר.
לגבי המלחמה עצמה, אגב, הציבור לא מקבל תשובות, כי גם בצמרת הקבינט לא מקבלים תמונה בהירה: ישראל לא איבדה שליטה על המו"מ באיסלאמבאד, כי לא הייתה לה שליטה מלכתחילה. טראמפ מעודכן ומעדכן, אבל האיש בשיחות הוא ואנס – הגורם הכי פחות פרו־ישראלי בממשל, והכי פחות פרו־המלחמה. ההערכה העדכנית בירושלים היא עדיין סקפטיות ביחס ליכולת של טראמפ להגיע להסכם שיעמוד בדרישות שהוא עצמו הציב בנושא הגרעין – הפסקת ההעשרה והתפרקות מהחומר המועשר. הבעיה היא שטראמפ תמיד יכול לגלות גמישות בשיווק. הוא לא רוצה להיות אובמה, אבל עלול לסיים עם הסכם דומה. אולי אגרסיבי יותר, אבל אולי גם רשלני יותר. וישראל לא תוכל לצייץ.
מרוץ החידוש
מרוץ החימוש בין בנט לאיזנקוט מבשר על כישלון המגעים לאיחוד ביניהם. השמות שפירסם בנט השבוע סגורים איתו כבר חודשים. ההחלטה לפרוץ איתם לציבור קשורה בניסיון שלו להכריע את חצי הגמר מול יו"ר ישר שמתכוון גם הוא להציג רשימה משלו בקרוב. עד עכשיו שניהם נמנעו מלפרסם שמות ולהתחייב למיקומים. זה מכביד אחר כך על היכולת לחבור אחד לשני במחיר דילול הרשימה. בקרב על הנהגת הגוש הם מבזבזים עכשיו תחמושת יקרה כדי לבלוט, במקום לשמור את המומנטום סמוך להגשת הרשימות.
בנט, ותעיד הבחירה בקרן טרנר ולירן אבישר, שמתאימות לנהל משרד ממשלתי אולי יותר מלעבודה פרלמנטרית שוטפת, מחפש עכשיו מנכ"לים, לא פוליטיקאים. מבחינתו זו הבשורה: סדר היום יהיה ניהולי. אזרחי, כמעט טכנוקרטי. את הקו המדיני הוא יכתיב. השיבוץ השלישי שלו זכה ליותר תשומת לב – יונתן שלו מ"כתף אל כתף". בנט מסתכל עליו ואולי רואה קצת את עצמו. גם בקווי האישיות. גם בביוגרפיה: שניהם יוצאי מגלן. שלו אמנם לא עשה אקזיט בהייטק, אבל גם להפוך לח"כ בגיל 23, הצעיר בתולדות ישראל, זה סוג של אקזיט. ואין ברירה אלא לערב הורים: אמא של שלו, ד"ר מיכל צור, הייתה אחת ממייסדי סאיוטה יחד עם בנט, שגם ישב בדירקטוריון של חברה אחרת שלה עד שהתפטר השבוע. את הרכש החדש שלו הוא הכיר כשהיה ילד, וזה לא היה כל כך מזמן. ובכל זאת, גם בלי לטעון לפרוטקציה אפשר להבין כיצד הוא גבר על יתר המילואימניקים שהתמודדו על מקום אצל בנט. הגיל הצעיר הוא חיסרון אבל גם יתרון ברשתות, בתשומת הלב התקשורתית, ובפיצוח של הקהל שהקואליציה (בדגש על בן גביר) מחזיקה בנתח המשמעותי ביותר בו בהשוואה לכל קבוצת גיל: בני 17 עד 25.
יש לבנט עוד שמות בקנה, כמו ראש השב"כ לשעבר יורם כהן וראשת עיריית ירוחם לשעבר טל אוחנה. שם נוסף שעלה לאחרונה הוא שבות רענן. לכאורה מהמילואימניקים של יועז הנדל, אבל היחסים ביניהם קרובים לפיצוץ על רקע הקמפיין לשלילת זכות הצבעה ממי שלא משרת, שרענן מתנגדת לו (שבות רענן מסרה: חבירה לבנט לא על הפרק). היא יכולה לעזור לו גם בחוגי הציונות הדתית, שלא מקבלים כרגע ייצוג אצל אצל בנט 2026. אבל עם כל הכבוד לכל השמות הללו, רק שם אחד יגדיר את המקום האמיתי של בנט: איילת שקד.
עדיין לא ברור אם השותפה הנאמנה שהלכה אחריו, והוא אחריה, תרוץ איתו גם הפעם. במעגל הקרוב של בנט יש התנגדות חריפה להמשך השותפות: ראש המטה ניר נובק והיועץ ליאור חורב נחשבים אלו שמובילים את ההתנגדות, מגובים לכאורה בסקרים שמלמדים על נזק אלקטורלי. מנגד, אם שקד תצורף ככנף ימין אחרי חבירה לאיזנקוט או לפיד, ממילא אין לאן לדמם את המנדטים. להפך. דווקא ימינה אפשר לדמם, לקואליציה או לשותף אחר. סקר שנערך לאחרונה בחן את האפשרות של שילוב איילת שקד כמספר 2 של איווט ליברמן. גם אביר קרא, שמנסה להחזיק פלטפורמה פוליטית עצמאית וכלכלית, מנהל מו"מ מקביל עם ישראל ביתנו. בהתחשב בזה שמתן כהנא כרגע אצל איזנקוט, קרוע בין מי שהכניס אותו לפוליטיקה לבין מי שהשאיר אותו עוד קדנציה בכנסת, יש מצב שאף לא אחד מהחברים שיצאו עם בנט להרפתקה שהפכה אותו לראש ממשלה שרד לקאמבק. בנט יצטרך להוכיח שהפקת הלקחים לא כוללת פרידה גם מהמצביעים.
נבואת אורבן
הרבה קווים מקבילים נמתחו השבוע בין ישראל להונגריה, ובעיקר בין בנימין נתניהו לויקטור אורבן. שניהם נבחרו לראשונה להוביל את המפלגה שלהם כבר לפני יותר משלושה עשורים. לשניהם גם הייתה קדנציה ראשונה כראשי ממשלה צעירים בשנות ה־90, שניהם נשלחו אל האופוזיציה וגם חזרו לסבב שני בשלטון בהפרש של שנה: נתניהו ב־2009, אורבן ב־2010. אלו קדנציות ארוכות במונחים דמוקרטיים. כאן ושם עם טענות לשחיתות, אובססיה לתקשורת וניסיון להשתלט עליה, מינויים במחלוקת ורפורמה משפטית דרמטית.
מטבע הדברים, המחנה שהזהיר ב־2023 שישראל תהפוך להונגריה, מקווה מאוד שב־2026 אכן נהיה הונגריה לרגע. אם אורבן כתב את ספר ההפעלה של נתניהו, מדיאר כתב את ספר ההדרכה כיצד להחליף אותו. ובכל זאת, את המסקנות כל אחד גוזר בהתאם למה שנוח: בנט וליברמן יטענו שהתובנה החשובה היא שרק ימין יכול להחליף את הימין, בטח כשהציבור הישראלי רק זז ימינה מאז 7 באוקטובר. בהונגריה אגב, השמאל והמרכז פשוט לא התמודדו אלא פינו את הבמה למדיאר, בגלל שיטת המחוזות שם. בישראל בנט מבקש משותפיו לגוש להכיר בכך שהם שותפיו, אבל הוא המועמד לראשות הממשלה. בינתיים זה לא הולך לו.
בכיר אחר באופוזיציה הדגיש מסקנה אחרת: אפשר לנצח גם מול התגייסות מלאה של טראמפ. זה לקח שאולי גם בוושינגטון מפיקים עכשיו, בטרם יתערבו שוב לעזרת חבר באותו האופן. הניצחון הסוחף של מדיאר קשור גם בשיטת הבחירות ההונגרית שדווקא אורבן הנהיג, חומר למחשבה עבור כל מי שחושב לשחק עם השיטה הישראלית – באמצעות שינוי אחוז החסימה, למשל. למדנו שמשחק עם כללי המשחק תמיד יכול להתהפך על מי ששינה אותם.
למרות ההבדלים בין המודלים בישראל ובהונגריה, אפשר ללמוד משהו מההתנהלות האסטרטגית של האופוזיציה שם. הרי גם נתניהו ניצח בבחירות האחרונות עם פחות מ־50 אחוז מהקולות הכשרים. הפעם האופוזיציה תהיה חייבת למצות את קולותיה עד האחרון.
משלחת של חוקרי משפט ומשטר מהמחנה הליברלי, וגם ח"כים מהאופוזיציה, יצאה ללמוד את התובנות וחזרה מעודדת ומאוכזבת. לדברי אחד המשתתפים, היה מרגש לראות שדמוקרטיה חלשה עדיין מאפשרת חילופי שלטון, אבל הוא גילה שהמניעים של ההונגרים לא היו דמוקרטיה וליברליזם, אלא שחיתות וכלכלה. מדיאר לא שיתף פעולה עם האופוזיציה שפשוט פינתה לו את המרחב כדי שינצח, הוא לא הגיע למצעד הגאווה הגדול שנערך בבודפשט כמחאה מול אורבן, ואיש גם לא יודע איך ינהג אחרי הניצחון.
גם להונגרים יש אולי מה ללמוד מישראל. כאן הרי היו חילופי שלטון קצרי מועד שאחריהם נתניהו חזר בסערה. לאורבן יש מה ללמוד.
חרם פיפיות
בווטסאפ הקצר שבו ויתרה חנה לסלאו על הדלקת המשואה היא עדיין נתלתה גם בנימוק טכני – "מאחר ואני מחויבת לתפקידי במחזמר 'מצחיקונת'". בחירה ממלכתית נאה: היא לא עזבה במחאה כדי להרוויח נקודות בצד השני, והקפידה שלא להתריס מול הטקס, אבל הוויתור שלה לא מצחיק בכלל. רק בשנה שעברה הזדעזעו תומכי הקואליציה מהסירוב של ירדנה ארזי להדליק את המשואה בגלל הביקורת שלה על הממשלה. והנה השנה מגרשים מהטקס את מי שדווקא שמחה והתרגשה להיות חלק. ניצחון מוחלט גרסת הר הרצל.
לסלאו חטפה הרבה משמאל על שהסכימה להשתתף, אבל מה שהכריע אותה היה הלחץ מימין, בכסות של משפחות שכולות. המנוע מאחורי הקמפיין הוא איציק בונצל. אביו של הלוחם עמית בונצל ז"ל. הוא שילם ביקר מכל, ומשפחות שכולות הן קודש בישראל, אבל אין לו מונופול על השכול. כך חשבתי וכתבתי גם כשמשפחות שכולות דרשו מבנט לא להופיע לטקסי יום הזיכרון, גם כשמשפחות שכולות אחרות דרשו משרי 7 באוקטובר לא להגיע לבתי העלמין. הממלכה היא של כולם.
בונצל הוביל קמפיין ציבורי בטענה שלסלאו חתמה על עצומה נגד המלחמה בעזה ולכן צריכה לוותר על המשואה והכבוד. לא עזר גם הפוסט הארוך שפירסמה ובו הבהירה שמעולם לא כיוונה מילת ביקורת נגד החיילים, ובונצל המשיך להפעיל לחץ כבד וישיר על מירי רגב מאחורי הקלעים. בסוף לסלאו נשברה, ורגב לא שיכנעה אותה להישאר. נוכחותה שם אולי היתה מצערת את בונצל, אבל יש משפחות שכולות רבות אחרות שיתקשו לצפות בטקס שבו אין לה ולשכמותיה מקום. ויש גם המוני ישראלים שאמורים להרגיש בנוח מול המסך. גם אם יבחרו לצפות בטקס שלא דרך ערוץ 14.
הוועדה שהרכיבה את הרשימה עשתה מאמץ מסוים. יש כמה שמות נהדרים כמו ארי שפיץ וחאבייר מיליי. יש גם כמה קריצות לבייס. בכל זאת ישראל. וגם שמות אחרים שהם עניין של טעם. כוחו של הטקס הזה בגיוון שלו; בעובדה שעם ישראל מסוגל לערב אחד לצפות באותו מעמד שכל אחד יכול למצוא את עצמו בו. אבל העידן כנראה התחלף. תרבות החרם כבשה את הימין ששנים היה ליברלי יותר מנושאי הדגל הליברלי.
בעבר הלא־רחוק טענו במחנה הלאומי, פעמים רבות בצדק, לחוסר איזון בטלוויזיה, אבל היום רוב שרי ממשלת ישראל מחרימים את הערוץ הנצפה במדינה. מי שטענו שהחרם על נתניהו הוא חרם על מצביעיו, לא מבינים שכשהם מחרימים ערוץ טלוויזיה הם מחרימים קודם כל את הצופים.
(ואפרופו חרם וטלוויזיה, מילה אישית קטנה: חברי ושותפי להגשה אברי גלעד קרא לאחרונה לחרם פוליטי על יאיר גולן. זכותו של אברי לדעתו ויש לו הרבה במות להסביר את משנתו ולהתווכח עליה. אבל רק הבטחה אחת ממני: האולפן המשותף שלנו פתוח בפני יאיר גולן, שרק לאחרונה התראיין, במהלך המלחמה. הבהרתי את זה לאנשיו של גולן בזמן אמת, אבל ראוי לדווח זאת גם לציבור. מיותר לומר ששרי הממשלה מוזמנים גם).
