באופק מגדלי השמירה האופייניים של מחנה ההשמדה הגדול בעולם. על השביל, בטור, חיילי צבא הגנה לישראל, ובחזית פדוי השבי עמרי מירן ואביו דני. עמרי מניח יד על ליבו, דני עדיין עטוי זקן. הוא החל לגדל אותו כשבנו נחטף. הבן שב, הזקן נותר. עדות. פדוי שבי שאל ביתו פרצו מחבלים, שהוא וכל בני ביתו נחטפו והצבא לא הגיע להושיע, צועד בראש מצעד החיים. הם כולם שם, על האדמה של המקום שעבד באופן שיטתי בהשמדת יהודים. איך קוראים לזה? מה זו הבבושקה המוזרה והכואבת הזו? מה המילים לזה?
פדויית השבי עדי שהם פירסמה ביום השואה תמונות של בית הוריה השרוף בבארי וכתבה: "הדבר הזה צריך שם. כדי שאפשר יהיה לדעת אותו, להכיר, לזכור. צריך שם". עדי איבדה את אביה ואת דודיה בטבח, היא נחטפה עם כל משפחתה, והיא צריכה הכרה. לכל איש יש שם. ולמה שהתרחש בשבת ההיא? השואה תפוסה. השואה הבאה – גם היא. מזהירים מפניה בוקר וערב. אבל השבת ההיא. מה היא?
