השבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות רגיש תמיד, אך בשנתיים וחצי האחרונות הוא כואב באופן אחר. כמות המשפחות שהצטרפו אל מעגלי השכול עצומה. כמעט בכל יישוב, בית ספר או גן ילדים יש מעגלים שחוו אובדן טרי. הטקסים והיוזמות היפות של בתי הספר והגנים לא תמיד מותאמים ליתומים, לאחים והאחיות השכולים או אפילו למי שאיבדו בן דוד, דוד או שכן קרוב. הכוונות הן תמיד טובות, אבל לא תמיד הן פוגשות את הלב הפצוע.
"יש תאריכים בלוח השנה שיש בהם רגישות יתר. יום הזיכרון, יום המשפחה, היום הראשון ללימודים", מסבירה מיכל זמורה, יו"ר הוועדה המייעצת לגיל הרך עבור ארגון יתומי ואלמנות צה"ל. זמורה, שאיבדה את בעלה ארנון במבצע לשחרור ארבעה חטופים ביוני 24', אמא לשני ילדים, יזמה עם נשים נוספות את הקמת הוועדה המייעצת לפני כשנה, במטרה להתאים את הפעולות שנעשות עבור משפחות השכול לצרכים שלהן. "אנחנו גאות בזה שהיום אין פעילות לגיל הרך בלי ליווי של הוועדה המייעצת. כל מעשה צריך רציונל טיפולי ומקצועי מאחוריו ואנחנו עוזרים לארגון לחדד את מהלכיו וגם מנגישים ידע לאנשי חינוך ולמשפחות עצמן.
"הרבה פעמים יש מי שלא רוצה להכביד, אז נמנעים מלשאול או לשתף מה קורה במסגרת. למשל אחת האלמנות סיפרה לי שבגלל שהגננת לא רצתה להקשות עליה, רק בסוף השנה היא גילתה שהילד שלה נושך את כולם. לפעמים יש יוזמה שבאה ממקום הכי טוב – אבל היא לא מותאמת. כך ילדה יתומה הגיעה לגן וגילתה שם תמונה ממוסגרת של אבא שלה, בלי שום הכנה מוקדמת".
הוועדה המייעצת, מרכז חרוב והאוניברסיטה העברית הוציאו מסמך מאיר עיניים שיכול לסייע רבות לאנשי החינוך לקראת היום הרגיש. המסמך, הנגיש באתר של אלמנות ויתומי צה"ל, שם דגש על תקשורת ושיתוף מלא עם המשפחה השכולה, יש בו עקרונות מנחים והמלצות פרקטיות. "בסוף הדיאלוג הוא המפתח", מסבירה זמורה, "פשוט להרים טלפון להורה של הילד ולשאול בפתיחות – מה הייתם רוצים שנעשה? איך המשפחה מציינת את היום הזה? האם יש משהו שהילדה תרצה לעשות בעצמה? אנחנו מבינות כמה חשוב לתת לילדים ולהורים שליטה מחדש על חייהם, אפשרות לבחור".
זיכרון אף פעם לא יסתכם בטקס, אלא ביכולת של קהילה לרקום מערכת יחסים. וכמו בכל מערכת יחסים – נדרשות הקשבה, התחשבות ורגישות.
