נפתלי בנט וגדי איזנקוט מצטיירים כרגע כשני המועמדים המובילים בגוש האופוזיציה, אם וכאשר יתקיימו הבחירות. בעיניי שניהם מועמדים ראויים: בנט הוכיח שהוא יודע לקחת חבורה מורכבת, מחוברת רק בהתנגדות שלה לנתניהו, ולהפוך אותה לממשלה מתפקדת, הוגנת, שעשתה, בזמן קצר ומול מכונת רעל אלימה, מהלכים חיוביים, שואפי קונצנזוס; איזנקוט הוכיח לאורך הקריירה שלו שהוא איש חושב, מעמיק, ישר, פרגמטי. מתחת לקווי המתאר הדוביים שלו מסתתר איש חזק, נחוש, עקשן גדול. היעדר הכריזמה הוא חלק מהקסם.
האם איזנקוט צריך לחבור לבנט, שהמפלגה שלו מובילה בסקרים, או בנט צריך לחבור לאיזנקוט, שמוביל בהתאמה לראש ממשלה? מי אלקטבילי יותר? מה העיתוי הנכון לאיחוד כוחות, עכשיו או ערב הבחירות? האם הלחץ לאיחוד הוא צורך עליון או מיתוס? מה מביא יותר קולות בקלפי, מפלגת כלבו גדולה או מפלגות בוטיק קטנות, מותאמות לרצונו של כל בוחר?
אין לי תשובות לשאלות האלה, אבל אני יכול לנסות לנתח איך כל אחד מהם מתרגם את האינטרס האישי שלו למשנה פוליטית סדורה, אפקטיבית.
אפתח בבנט. הוא עקב בנשימה עצורה אחר המהפך בהונגריה. הדמיון קסם לו: ממשלה מושחתת, בשלטון נצחי, מושקעת בחיסול מערכת המשפט, התקשורת, החוקים הליברליים, השיח הדמוקרטי. והלקח: רק ימין מנצח ימין.
מה גם שמאז 7 באוקטובר הבוחרים הלכו ימינה. הרמטכ"לים בדימוס נתפסים בציבור כאדריכלי ההכלה. נתניהו התעורר; הם נשארו בקונספציה. הבוחרים בימין אומרים שלא יצביעו ליכוד לא בגלל המלחמה אלא בגלל הגועל: ההתנהגות של נציגי הליכוד בממשלה, בכנסת, דוחה אותם. בנט הוא הכתובת שלהם.
איחוד כוחות – בנט בראש, איזנקוט כמספר 2 - הוא צו השעה. בנט יקבל בסקרים 36 מנדטים מול 25 של הליכוד. הכוח המשותף ירשים מנהיגים זרים. טראמפ יתחיל לחשוב על נתניהו כעל לוזר, והוא לא יהיה היחיד. הוא ינסוך ביטחון בשופטי בית המשפט העליון ויישנה את התנהגות המשטרה והשב"כ. אנחנו נמרוט את הנוצות של נתניהו.
האלטרנטיבה – להמשיך לרוץ בנפרד – מבלבלת את הבוחרים ומבזבזת אנרגיה. כדי לקבל עוד קולות אני אצטרך לפזול שמאלה. יהיו קרבות מטופשים. נפסיד מומנטום.
האופוזיציה הציונית יכולה להגיע ל-64 מנדטים. היא צריכה לרוץ בשלושה ראשים: ליברמן מימין, גולן משמאל וגוש מאוחד באמצע. בנט מביא 22 מנדטים, תשעה מהם ממצביעי גוש נתניהו, שבעה ליכוד ושניים ציונות דתית. איזנקוט יביא את 14 המנדטים שלו. בסקרים האחרונים שניהם עולים. המחיר הוא התכווצות של לפיד. בסוף הוא ואנשיו יתכנסו לרשימה בראשות בנט. זאת תהיה כניסה מכובדת, תוך הערכה הדדית (גם איזנקוט מניח שלפיד יתכנס, אבל לרשימה שלו). גם גנץ, עם שני המנדטים שלו, יוכל להצטרף. אם איזנקוט יסרב לחבור, בנט יציע חבירה לליברמן. המהלך לא יהיה אידיאלי: הוא עלול להבריח בוחרים.
אם שני המובילים מכבדים זה את זה ורצים במקביל מדוע לא לכונן רוטציה? בנט, שקיים במהלך ממשלת השינוי את הסכם הרוטציה שלו עם לפיד, פוסל רוטציה על הסף. הנימוק: היא מזמינה משבר אמון. היא מבלבלת את הבוחרים. אם המועמדים לא הצליחו להחליט על מועמד אחד איך יתמכו בו הבוחרים.
מוקדם מדי להכריע, אומר הניתוח של איזנקוט. יש שבעה חודשים עד לבחירות. המלחמה עדיין נמשכת. סדר היום לא יציב. נתניהו לא חשף את כל הקלפים שלו. למשל, איך תשפיע על הבוחרים מפלגת דמה בראשות מישהו כמו כחלון או דדי שמחי, שתחזר אחרי בוחרי ימין שמאסו בליכוד ובנתניהו אבל לא מאסו בהשתתפות בממשלה בראשותו.
אם הנתונים יראו שהדרך לנצח היא לרוץ ברשימה בראשות בנט, איזנקוט מתחייב להצטרף. זה שורש ההבדל בינו לבין בנט: בשביל בנט ראשות הרשימה היא אובססיה; בשביל איזנקוט הניצחון על גוש נתניהו הוא אובססיה.
האם ההנחה שרק איש ימין יכול לנצח את נתניהו נכונה? לא בטוח. שמונה מנדטים שהיו אצל גנץ עברו לבנט ויעברו לאיזנקוט אם הוא יעמוד בראש. יש עוד שתי קבוצות שעשויות לנדוד: מאוכזבי ליכוד ואלה שלא החליטו. אצל רבים מהם יש שלילה כפולה: כלפי נתניהו וכלפי בנט. מועמד אחד הם אוהבים: גדי איזנקוט. הוא מייצג בעיניהם מסורתיות, עדתיות, פריפריה. אם הוא יהיה המועמד לראשות הממשלה שני מנדטים של מצביעי ליכוד יעדיפו ביום הבחירות להישאר בבית. הוא אהוב; הוא קדוש; הוא משלנו.
ההחלטה אם לאחד כוחות ומתי היא מהלך חד-פעמי. צריך לעשות אותו בזמן הנכון. לא בוער. עד כאן איזנקוט.
אני מעריך שבסוף יהיה איחוד: הלחץ ברשתות יכריע. מי שייתפס כמתנגד לאיחוד יואשם בהשתעבדות לאגו ובבגידה בגוש. גם אם כל נימוקיו יהיו הגיוניים, הגל ישטוף אותו. ההתנגדות לנתניהו התפתחה לרגש רחב יותר וקשה יותר: רק לא בן גביר; רק לא סמוטריץ'; רק לא חרדים. נתניהו בנה גוש יצוק בבטון: זאת ההצלחה הפוליטית הגדולה שלו. אבל בדרך יצק בטון גם במתנגדיו. אנחנו או הם, אומרים מצביעי נתניהו; אנחנו או הם, אומרים האחרים. השאלה מה יהיה ביום אחרי הבחירות לא קיימת על סדר היום. הניצחון, אמר מאמן הפוטבול האגדי וינס לומברדי, איננו הדבר החשוב ביותר; הוא הדבר היחיד. על זה מסכימים גם איזנקוט, גם בנט.
ניצחון הבן גבירים
לאחר לילה ובוקר של התלבטות שופטי בג"ץ הגיעו להחלטה שאיננה החלטה בעתירה להרחקת בן גביר מהשליטה שלו במשטרה. בדילמה אם להוציא צווי ביניים שמבהירים מה אסור לבן גביר לעשות או להסתפק בתחנונים להסכם, הם בחרו בתחנונים. כך או כך, זה לא ישנה דבר: בן גביר ימשיך בשלו. זה טוב לו אלקטורלית, תקשורתית, מהותית. פושע השתלט על הבית והשופטים מנסים לשכנע אותו להרוס את הרהיטים בנימוס.
המופע של חברות וחברי הכנסת, בפתח הדיון, דמה להפליא למופעים של פעילי מפלגות פשיסטיות בגרמניה ובאיטליה של שנות ה-30. זאת התזכורת שהיינו זקוקים לה, יום לאחר יום השואה. חבורה של בריונים, חלקם בשמלות, נכנסים לבית המשפט כאילו היה בית בירה. הם צורחים על השופט, מתערבים בדיון, קמים כרצונם, מתיישבים כרצונם, מקללים. בחוץ עומד בן גביר, שר המשטרה, ומנצח על המהומה. זה לא יכול להיגמר בטוב.
אני מקווה מאוד שאני טועה, אבל נדמה לי שהשופטים, לפחות חלק מהם, מתקשים לעמוד מול מופעי האימה האלה. הם מפחדים. הם מעדיפים להיתמם, לשחק אותה אליס בארץ הפלאות, רק לא להיכנס לפה המלוכלך של חברי וחברות הכנסת, פרצופי השלטון. הפחד הוא תחנה בדרך לעתיד. יום יבוא והאנשים האלה יישבו על כס השיפוט, ואז יהיה סדר מופלא בעולם. במילים אחרות, הבן גבירים השיגו את שלהם.
ראשים במוקד
שני אלופים בצה"ל, דוד זיני ורומן גופמן, אמורים לנהל בשנים הקרובים את השב"כ והמוסד, שני גופים חשאיים שחשיבותם עצומה, גם כוחם, וכמו שלמדנו לא פעם בעבר, גם מסוכנותם. ראש שב"כ או ראש מוסד חלש, בעל כוונות אפלות, טיפש או מופקר עלול להפיל את המדינה לתהומות שתתקשה לצאת מהם. לכאורה, דרגת האלוף מכשירה אותם לתפקיד: היא מבטיחה כישורי מנהיגות, ניסיון מבצעי, מיומנות בעבודה מול הדרג המדיני.
לכאורה כן, במציאות לא תמיד. כל אחד מהם מביא לתפקיד שריטה משלו. שריטות זה בסדר, למי אין שריטה במקומותינו, אבל בשני המקרים האלה ייתכן שהשריטה היא המהות.
הסיפור שמעיב על מינויו של גופמן ידוע. נער מחונן מאשקלון, אוֹרי אלמקייס שמו, הפעיל ערוץ טלגרם בערבית, שהתכתב עם צעירים בסוריה, באיראן ובגדה. צור ונתנאל, קצין ונגד בצה"ל שניתן לפרסם רק את שמותיהם הפרטיים, זיהו את הפוטנציאל. הם גייסו את אלמקייס למה שמכונה בצבא מבצעי השפעה: תפקידו היה להזין את ציבור העוקבים שלו במידע נכון או כוזב שיניע אותם לפעולה או ימנע פעולה, הכל לפי הנחיות המפעילים, ולשאוב מהם מידע על התארגנויות טרור ופיגועים עתידיים. המידע שהפיץ הגיע משני מקורות: פרסומים גלויים ברשת, שאותם שיפץ ושיכתב, וחומרים שניתנו לו על ידי הקצין והנגד. הוא פעל תחת זהויות שהמציא, באפליקציות שבנה.
זה נראה כמו התחלה של סיפור מלבב, חיובי, ציוני, מסוג הסיפורים שמשמחים את קוראי העיתון בימי מלחמה: נער בן 16 בואכה 17 שהתמכר לרשת, מיעט ללכת לבית הספר, מיעט לישון בלילות, רק טלגרם ואינסטגרם ופייסבוק, מוצא את גאולתו בעבודה חשאית, מרתקת, מלאת סיפוק, למען צה"ל, למען המדינה.
רק שתי בעיות העיבו על החגיגה. האחת, המופעל היה קטין ואזרח: אסור לצה"ל להעסיק אזרחים במשימות ביון, קל וחומר קטינים; השנייה, היוזמה הייתה פרטית וחובבנית: שום גורם מוסמך לא הרשה למפעילים לסכן חייו של אזרח, להפיץ מידע ולקנות השפעה. הכוח עלה להם לראש.
צור, שהפעיל את אלמקייס, היה כפוף לרומן גופמן, שהיה בתקופה ההיא תת-אלוף, מפקד אוגדה 210. גופמן הסתבך בעבר במבצע דומה, כשהיה מח"ט עציון, חטיבה מרחבית בגדה.
אורית חיון ודין כוכבי הם עורכי הדין של אלמקייס. הם ליוו אותו לאורך מעצרו, שנמשך, לא ייאמן, שנה ותשעה חודשים. הם דאגו לפרסם את השערורייה ברבים, תחילה בידיעה של מיכאל האוזר טוב ב"הארץ" ואחר כך ב"המקור" בערוץ 13. השבוע עתרו לבג"ץ, בדרישה לפסול את גופמן מלכהן כראש המוסד. השופטת יעל וילנר נמנעה מלהוציא צו על תנאי, אבל בג"ץ אמור לדון בעתירה לפני כניסתו של גופמן לתפקיד, ב-1 ביוני.
נפגשתי עם עורכת הדין חיון במשרדה שלשום. הסיפור שהיא מספרת מפחיד. ב-24 במאי 2022, עם שחר, דפקה חבורה של אנשי שב"כ על דלת ביתה של משפחת אלמקייס באשקלון. הנער נלקח לחקירה במתקן שב"כ במרכז הארץ. הוא הוחזק בתא קטן ואפל, עם חור ברצפה לעשיית צרכים, ליד תאים של מחבלים. הוא הוכה ועונה: 72 שעות רצופות מנעו ממנו שינה; החזיקו אותו ברכב סגור שהפעילו בו בכוונה את החימום (בסוף מאי!), עד שהתעלף. המטרה הייתה להוציא ממנו הודאה. הוא סירב להודות. לאחר פחות משבוע השב"כ איבד בו עניין. הוא הועבר למשטרה, ליאחב"ל. 44 יום היה עצור בתנאים קשים במתקן של יאחב"ל בפתח-תקווה. בהמשך נשלח למעצר בית, מחובר לאזיקים אלקטרוניים. בסך הכל היה במעצר שנה ותשעה חודשים. העבירות שהואשם בהן יכלו לשלוח אותו למאסר עולם.
"הוא אמר לחוקרים, כל מה שעשיתי היה בהנחיית הקצינים שגייסו אותי", סיפרה חיון. "כל המגעים איתם מתועדים בווטסאפים בטלפון שלי. תפתחו את הטלפון ותראו. גם אנחנו אמרנו להם: אלה שמות הקצינים. הטלפון אצלכם. תפתחו את ההודעות. הם אמרו, זה לא רלוונטי".
עורכי הדין קיבלו את הטלפון בהוראת בית משפט, פרצו אותו וגילו את התכתובת. חיון מספרת שהלכה אל חיים ויסמונסקי, שהיה ראש מחוז סייבר בפרקליטות. כשהראתה לו את ההודעות בטלפון החוויר: הצבא והמשטרה לא דיווחו לפרקליטות על קיומן. בהחלטה אמיצה ויסמונסקי מחק בתוך ימים את כתב האישום. אלמקייס שוחרר. הוא יתבע, קרוב לוודאי, את המדינה על מעצר השווא: הטראומה תלווה אותו לאורך שנים.
הדרגה מעניקה חסינות
באוגוסט 2022, חודשיים וחצי לאחר המעצר, צור סיפר בחקירה בצבא שדיווח לגופמן על מעצרו של הנער. גופמן הכחיש כל קשר. בשלב מאוחר יותר הוא אמר שידע על ההפעלה אבל לא ידע שהמופעל קטין. במחב"ם (מחלקת ביטחון מידע) בצבא נערכה חקירה. בסיומה כתב ראש המחלקה, אל"ם גימל (שמו המלא חסוי), סיכום שמשחרר את גופמן מכל אחריות. נרשמה לו הערה פיקודית, רטט קל בכנף, והוא הועלה לדרגת אלוף.
בצבא כמו בצבא: קצין בכיר מרחף מעל לכל חשד. גם כשהוא מסתבך בעבירות, הדרגה מעניקה לו חסינות. כך היה וכך הווה. לגופמן היה אפילו האומץ, נכון יותר לומר, החוצפה, להפעיל את השפעתו כדי לשחרר מעונש את צור, הקצין שהפעיל בשירותו את הנער.
אפשר אולי לקבל התעסקות של מפקד אוגדה במיזם מודיעיני פרטי, בניגוד לחוק; אפשר אפילו לקבל הפעלה של אזרח במבצע חשאי; אי-אפשר להשלים עם השתיקה של גופמן ושל פקודיו נוכח מעצר שווא ממושך והאשמות שווא; אי-אפשר להשלים עם הבריחה של אלוף בצה"ל מאחריות. העובדה שהקורבן היה נער, קטין, הופכת את הבריחה שלו לפשע. "גם את סוכני המוסד הוא יפקיר לגורלם", אמר אלמקייס בראיון בפודקאסט של שלומי אלדר.
הוועדה הציבורית למינוי בכירים אישרה את מינוי גופמן לראש המוסד ברוב של שלושה נגד אחד. האחד היה ראש הוועדה, נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס. גרוניס, שופט שמרן וזהיר, לא האמין לגרסה שמסר גופמן. השלושה שאישרו הם מינויים פוליטיים. אלמקייס לא זומן להעיד בוועדה, למרות שחזר וביקש. חיון אומרת שהחלטת הרוב מבוססת על טעויות עובדתיות מביכות. שניים מחברי הוועדה לא הורשו לקרוא חומרים, בטענה שהצבא לא נתן להם סיווג ביטחוני. הם ויתרו על הקריאה והצביעו בעד.
הבדיחה וההתקפלות
קרוב למחצית מעובדי השב"כ הם נשים. יש ביניהן לא מעט לוחמות. ראש השב"כ החדש האלוף זיני מסרב ללחוץ את ידיהן, מטעמי צניעות. הוא ייפה את כוחה של אשתו לשלוח איגרת לפסח, בסגנון הלא-צנוע של הזרם החרד"לי, לבנות הזוג של עובדי השב"כ. לבני הזוג לא נשלחה איגרת: הוא שכח שבארגון שלו עובדות נשים.
ההעדפות של זיני בענייני דת הן עניינו הפרטי; החדירה שלהן לעבודה של הארגון שהופקד בידיו היא עניין ציבורי מובהק. הדרת נשים בשב"כ היא החלטה ניהולית מטומטמת. היא לא הופכת את זיני לצדיק; היא הופכת אותו לבדיחה.
השב"כ לא נוטל חלק של ממש במלחמה. עיקר העבודה שלו כרגע היא באיו"ש, מול הטרור הפלסטיני, מול הטרור היהודי. בחזית הזאת זיני ייבחן.
אבל מעשיו בשתי חזיתות אחרות מטרידים. אחת ההחלטות הראשונות שלו הייתה לסגור את השב"כ לתקשורת. היא מטרידה אותי לא כעיתונאי אלא כאזרח: היא עלולה להחזיר את הארגון אחורה, לימיו האפלים, לשיכרון הכוח, לתרבות השקר. הפיתוי גדול. גם הסכנה.
החזית השנייה היא אבטחת ראש הממשלה. נתניהו קיבל פטור ממשפטו לשבועיים, בנימוק שביטחונו בסכנה. טיל איראני עלול למצוא אותו דווקא במרתף בית המשפט בתל-אביב, דווקא בהפסקת אש. בדרום לבנון הוא יכול להצטלם בכיף; במרכז תל-אביב הוא חשוף לאויב. הנימוק קלוש, אבל זניח. מה שמדאיג הוא ההתקפלות. רונן בר סירב בצדק, וחטף; זיני נתן. האם שירות ביטחון כללי יהפוך תחת זיני לשירות ביטחון פרטי? את השאלה הזאת שואלים, בחרדה גדולה, גם כמה מעמיתיו לשעבר בצבא.
