11 משחקים. זה מה שנשאר לעונה המקוללת הזו. עונה שבה כל השדים מעונות הנפל של העבר החליטו לצאת ביחד מהבקבוקים ולחגוג על הראש שלנו. עזיבת ישראלים בכירים - צ'ק. מאמן מקובע שהולך חודשיים מאוחר מדי - צ'ק. סגל בינוני, פספוס בזרים, פציעות לא הגיוניות - צ'ק, צ'ק, צ'ק. ואחרי יותר מעשור, יצא מהבקבוק השד השנוא מכולם. הפסד בדרבי.
שלא יהיה ספק - הרצף, אותם 4,293 ימים של שכרון חושים, היה אירוע לא סביר סטטיסטית. 23 פעמים ברציפות שהרולטה מסתובבת ומצליחה לא ליפול על אדום, הוא אירוע על סף הבלתי הגיוני. אבל כשאתה בתוך הרצף, היגיון לא משחק תפקיד. אין לך זמן לנתח או להתכונן לרגע שאחרי. אתה עסוק בלא להפסיד דרבי ולהיות מאושר. וכל רגע אושר הוא כפול, כי יש בו גם שמחה וגם שמחה לאיד.
הבעיה, כמובן, היא שככל שאתה עף גבוה יותר, ככה הנפילה כואבת יותר. ואין יותר גבוה מעשור בלי דרבי, וגמר גביע ופעמיים ירדתם ליגה, שלוש חמישיות... והדבר היחיד שיותר כואב מזה שזה נגמר ככה - בשתי דקות של אובדן שליטה והפקרות הגנתית - היא העובדה שההפסד הארור הזה היה שיקוף של כל העונה הזו. של סגל, שהוא כמו תפאורה של סרט. מרחוק זה נראה לגיטימי, אבל אם אתה מתקרב וקצת לוחץ זה מיד נשבר. תשאלו את קינגס קאנגווה.
ביום חמישי מכבי ת"א עשתה צעד ראשון בדרך לסיום קצת פחות מריר של העונה. גביע הוא הרבה יותר מגביע. הוא מוקדמות ליגה אירופית, כלומר גלגל הצלה. אבל זה לא מספיק בשביל שהעונה הזו לא תיזכר בתור כתם, חייבים לסיים מעל הפועל ת"א ומכבי חיפה. המחשבה על מה יקרה פה אם חס וחלילה הפועל תסיים מעלינו היא מהסוג שגורם לסיוטים. אם אוהד שפורץ לדשא ותוקף שחקן יריב שווה אצלם שיר, לגמור מעלינו שווה מחזמר באורך מלא פלוס רקדניות פלוס תזמורת 84 נגנים. אותו הסיפור גם אם חיפה תסיים מעלינו. זה יהיה גרוע באותה המידה. אמנם לא יהיו שירים, אבל יהיו שדרים. תתכוננו לספיישל של שעתיים על הנשיא שחסך מיליונים כשקנה בדולר נמוך "שש משטח ג'ל שיער" למאמן.
המשחק היום בערב הוא ההזדמנות של מכבי ת"א להחזיר את הסדר לעולם. להפסיק להיות הקבוצה הזו שמתעקשת לספוג כל משחק גול קל במיוחד מיד אחרי שהיא כובשת. להפסיק להיות הקבוצה שקליפ ההחמצות השבועי שלה הוא להיט ויראלי עולמי (או קפטן מיי קפטן), ולנצל את העובדה שהמדינה חוזרת לנורמליות כדי להיזכר שאין יותר נורמלי מדרבי צהוב.
