הידיעה שהיום יש דרבי מגרדת את הנשמה. התקף חרדה שמתחפש לתקווה חרישית. היא שם בכוס הקפה של הבוקר. בפקק באיילון בדרך לעבודה. ובכל רגע שבו המוח לרגע מוריד הילוך, ומיד חוזר למשמרת.
ביום של דרבי הלב מפסיד לשכל. ואולי להפך. כבר קשה להבחין מי מנהל את מי. אין דרך להסביר את זה. את הוויתור המודע על שפיות, שגם ככה הפכה לדבר חמקמק בתקופה הזאת. בעולם השפוי של האנשים הרגילים משמיעים ברדיו שירים שמחים, אבל בשבילי אלה זמרים חסרי אחריות, כאלה שמסכנים אושר שלם בשביל פזמון קליט.
ואם עוד לא הבנתם, דווקא הדרבי הראשון לספירה החדשה הוא המפחיד ביותר. כי הסטירה בצד המעליב של היד בצורת הפסד תהיה כואבת יותר, משאירה סימן עמוק יותר, כזה שמהדהד הרבה מעבר לניצחון בדקה ה-95.
"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת", מתנגן עכשיו ברדיו ולראשי מתגנבת ההרגשה של די, חלאס רחמים עצמיים. הפועל כבר הורידה את הקוף, מכבי פחות בעניין ואולי כדאי לקבל את המציאות. אמנם במשחקי החוץ אנחנו לא פוגעים, אבל בדרבי, כשהחוץ הוא הבית, אפשר לראות למכבי את הצהוב בעיניים.
אני אגלה לכם סוד: בשבוע שלפני הדרבי אני מנסה לדמיין את הרגע. האם הכדור יעבור את הקו, איך הוא יתגלגל, אם הרשת תזוז לאט או תתפוצץ. וכשאני מגיע לשם, אני עוצר. האם אני נותן לזה להיכנס. יש גבול גם לווידוי הנפש. יש דברים שעדיף להשאיר תלויים באוויר.
ואולי זה כל העניין. הדרבי מוכרע על הדשא. לא בדמיון של אדם קצת מעורער שרב עם זמרים שמחים ברדיו. הוא יוכרע על-ידי שחקנים גיבורים אדומי חזה, כאלה שכבר עשו את הבלתי אפשרי. וכשצ'יקו, מאיימבו, פלקאו ולויזו יטריפו את הצהובים, אני אסתפק באלקוקין קטן שלא יתבלבל מול השער, ובסתיו אחד שיביא את האביב האדום על חיי.
כן, השפיות כבר מתחילה לעזוב את הגוף. אני מחפש בארון התרופות כדור להיאחז בו. הוא לא חייב להיות גדול. גם דרדל'ה מתוק יספיק. כי בסוף, עם כל הניסיונות להישאר רציונלי, הדרבי מוכרע הרבה לפני, בתוך אמונות טפלות שכבר הפכו להרגלים שהתקבעו בתפיסת עולם בעייתית.
הדרבי הראשון לספירה יהיה סוער, מלא קהל, שפוי עד כמה שאפשר לקרוא לעולם שפוי, חם וישרטט לכולם את העת החדשה.
ברשותכם אני מדליק עכשיו את הרדיו. לא כדי לשמוח. כדי למצוא זמר שעדיין לא התייאש.
