אובדן של אח תאום אינו רק פרידה מאדם קרוב, אלא קרע בזהות משותפת, בחיים שנבנו זה לצד זה מאז הלידה.
שלושה שאיבדו את החצי השני שלהם מספרים על מערכת היחסים, על האובדן הכבד, ועל החיים החדשים שהם צריכים להתרגל אליהם כשהם מרגישים שחלק מהם חסר.
"כשעדי נהרג הרגשתי שקרה משהו"
"עדי היה בן אדם של אנשים, עם חיוך גדול, עם עיניים בוהקות, שרק נותן ועוזר", מספרת לינוי, אחותו התאומה של סמ"ר עדי דנן, מפקד כיתה בגדוד צבר בחטיבת גבעתי, שנפל באסון הנמ"ר ברצועת עזה באוקטובר 2023. "היה חשוב לו לתרום למדינה, להיות לוחם. הוא נתן את הלב והנשמה שלו גם כשהיה קשה, נגע לכולם בלב ותמיד היה מקרב בין אנשים".
ביום שישי, בערב שלפני פרוץ המלחמה, משפחת דנן תיכננה את חגיגות יום ההולדת של עדי ולינוי, שאמורות היו להיות ב-8 באוקטובר. "ישבנו בשולחן קידוש ושמתי עליו ראש, אמרתי לו כמה אני גאה בו על מי שהוא ומה שהוא", אומרת לינוי, "מה שלא הספקתי להגיד אחר כך". היא מספרת שלמחרת, כשבני המשפחה ישבו בממ"ד, עדי אמר לה ש"תהיה מלחמה גדולה". "זה כאילו הוא ידע שזה מה שהולך להיות. הוא יצא מהבית ונתתי לו חיבוק אחרון במסדרון".
מאז אותו חיבוק לא נפגשו שוב. "ב-26 באוקטובר הם נכנסו לתמרון הקרקעי וב-31 בחודש קרה האירוע", אומרת לינוי בעצב. "הלוואי שהוא היה פה רק לדקה, הייתי נותנת את הכל רק כדי לראות אותו שוב. לפעמים אני אומרת שלפחות הייתי איתו 20 שנים, לפחות זכיתי להיות אחותו. תמיד קראו לי 'אחות של עדי' ושנאתי את זה. היום אני בגאווה אחותו התאומה של עדי דנן".
בשעות לפני שעדי נפל בקרב לינוי הרגישה משהו מוזר. "אמרתי לחברה שלי 'אני לא רוצה להיפרד' וירדה לי דמעה". כששמעה שהייתה תקרית שבה מעורבים לוחמי גבעתי, "אמרתי למפקדת שלי שאני מרגישה שקרה משהו. בדרך הביתה בכיתי המון. כשהגעתי לרחוב ראיתי את המודיעים ממש מול הבית שלנו. אחרי שתי דקות הגיעה הדפיקה בדלת".
במכתב שהשאיר עדי הוא כתב בין היתר: "זכיתי במשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש. לימדתם אותי להעריך כל אדם ובחיים לא החסרתם ממני דבר". ללינוי כתב: "בשר מבשרי, הבן אדם שהכי מבין אותי בעולם, אני אוהב אותך, וגם אם יקרה משהו, אני תמיד אהיה שם בשבילך ואשמור עלייך מלמעלה. את אחותי התאומה, הבן אדם שחוויתי איתך הכל מאז שהיינו תינוקות קטנים וחמודים ועד שגדלנו והפכנו לחיילים. אני אוהב אותך לינויה שלי ואוהב לעד".
"לאבד אח תאום זה לאבד חלק מהלב"
"לירון היה בן אדם מושלם. הוא תמיד בלט באופן חריג מעל כולם, בלימודים, עם חברים או על המגרש. כולם רצו להיות איתו וסביבו", מספר אלון, אחיו התאום של סרן לירון שניר, מפקד צוות בסיירת גולני שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 2023.
אלון מספר כי מאז שהיה קטן, שניר "היה קורא בוויקיפדיה על הצבא. היו לו בחדר סטיקרים של נופלים. אפילו יום לפני הגיוס שלו הוא בחר ללכת לכותל ולהר הרצל". לירון היה מדריך בבני עקיבא, ובהמשך למד תורה. "הוא ההוכחה שאפשר גם צבא וגם תורה. הוא היה עניו וצנוע, איש של חסד ונתינה אינסופית".
לירון התגייס ב-2019. "הוא היה יכול להיות בשייטת או במטכ"ל, אבל בחר ללכת לגולני, כי זו מורשת אצלנו במשפחה. זה מסלול קשה מאוד של שנה וארבעה חודשים. הוא סיים אותו בקורונה – וגילינו שהוא מצטיין מחזור רק כשהתחברנו לקישור לצפייה בטקס".
במהלך השירות יצא לירון לקורס מ"כים וקורס קצינים – שגם אותם השלים בהצטיינות מבלי לספר למשפחה. "גילינו על כל תעודות ההצטיינות שלו רק כשאמא שלי ניקתה את החדר שלו לפסח. בכל דבר בחיים שהוא עשה אין מבחינתו 99% - הכל זה 100%".
בין האחים היה קשר מיוחד. "היינו עושים הכל ביחד, מבינים אחד את השני עם העיניים. היום אני חצי בן אדם, ואני מרגיש שאני חייב להיות ראוי ללירון ולכל הנופלים. לירון לא היה אמור להיכנס לעזה אבל התעקש. זו הייתה משימת חייו להחזיר את החטופים”.
הפעם האחרונה שהתראו הייתה שבועיים לפני שלירון נכנס לעזה. הם ישבו לאכול במתחם קניות בבאר-שבע, וכשנשמעה אזעקה וכולם רצו לכיוון המיגונית, "לירון רץ לעבר זוג קשישים על כיסא גלגלים, עטף אותם והרגיע אותם. כמה דקות אחר כך נתנו חיבוק אחרון ונפרדנו. לאבד אח תאום זה לאבד חצי מהלב שלך".
באוטובוס, לפני הכניסה לעזה, כתב לירון: "עכשיו זה תורי, להיות, להילחם, להעז ולפקד על הצוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב".
"גיא השאיר אחריו מורשת אדירה"
"גיא היה בן אדם עם מלא שמחת חיים ואנרגיה טובה, הוא כל הזמן חיפש איפה לתת, למי לעזור ומה אפשר לעשות כדי שהעולם הזה יהיה טוב יותר", אומרת תמר נזרי, אחותו התאומה של רס"ן גיא יעקב נזרי, מפקד פלוגה בגדוד 52, שמת מפצעיו לאחר שנפצע באורח קשה בקרב בצפון רצועת עזה באוקטובר 2024.
גיא גדל בעתלית, והיה מדריך נערץ בבני עקיבא וחונך גם בכנפיים של קרמבו. "הוא היה אדם מאוד ערכי מצד אחד, ומצד שני שטותניק ועושה בלגן", מספרת תמר.
זמן קצר לפני פרוץ המלחמה התחיל גיא תפקיד מ"פ טירונים בשיזפון. "כשהתחילה המלחמה הוא היה בבית, ומיד יצא דרומה. כמו כל מי שהיה בעוטף באותו יום, הוא הרגיש שזו המלחמה הכי צודקת ונכונה שיש".
במאי 2024 קיבל גיא את הפיקוד על פלוגת החוד בגדוד 52. ב-19 באוקטובר, כשיצא עם חייליו לפעילות, הטנק שלהם נפגע והתחיל לעלות באש. גיא ניסה לחלץ את חבריו בשארית כוחותיו. "הוא נשרף כמעט לגמרי. אם הוא לא היה מנסה לחלץ אותם הוא אולי היה בחיים, אבל הוא לא היה חי עם עצמו בשלום".
גיא פונה לבית החולים הדסה עין כרם כש-80% מגופו מכוסה כוויות. "הרופאים סיפרו לנו שבחדר ההלם הוא אמר להם שהוא סומך על החיילים שלו שינצחו במלחמה, ושזו מלחמה צודקת".
במשך עשרה ימים נלחם גיא על חייו בבית החולים, עד שמת מפצעיו. “הוא השאיר אחריו המון, כתבים שלו וחיילים שמספרים סיפורים מטורפים - ומורשת אדירה".
בפגישתה האחרונה עם גיא, תמר סיפרה לו שהיא בהיריון: "הייתי מאוד רוצה שגיא יכיר את הבן שלי. אני מרגישה החמצה גדולה על החיים שהיו יכולים להיות לו. אני בטוחה שהוא היה עושה דברים גדולים".
