כששאלו את נעמה בוני ז"ל מה היא עושה בצבא, תשובתה הייתה "חובשת של הנפש". כך ראתה את תפקידה כמש"קית ת"ש; אחת שמצילה חיים. אבל בבוקר 7 באוקטובר, בש"ג של מוצב יפתח שליד זיקים, היא באמת הצילה חיים.
"מישהו אחר אולי היה בורח", אומרת אמה, יעל. "אבל לא נעמה. כשהתקרבו המחבלים היא הזהירה את אנשי המוצב והמשיכה לדווח בקור רוח לחמ"ל על כל מה שקורה. נעמה, שמעולם לא הוכשרה כלוחמת, נשארה בפילבוקס עד הרגע האחרון עם סמ"ר עידו הרוש ז"ל, שהגיע לסייע לה ונהרג. היו גם כאלה שלא באו לעזור. בסופו של דבר, ירו בה מטווח אפס".
עוד שבעה חיילים וקצינים נפלו בקרב: סגן יואב מלייב, סגן סהר טל, סמ"ר אוראל משה וסמ"ר יובל בן יעקב מגדוד 77; סמל נתנאל יאנג וסמל עילי בר שדה מגדוד 13 של גולני; וכן רס"ן אריה צירינג, מפקד פלגה ביחידת "עוקץ". הם לחמו מול עשרות מחבלים שצרו על מוצב יפתח ומנעו את כיבושו.
"בהתחלה היה לי קשה עם המילה 'גיבורה'", מודה יעל. "אף אמא לא רוצה שהילדה שלה תהיה גיבורה; היא רוצה אותה בבית. אבל נעמה באמת פעלה בגבורה".
את מוצאת בזה נחמה כלשהי?
"נחמה זו מילה גדולה, אבל כל דבר שהתגלה אחרי נפילתה וממחיש את הערכים והעוצמה שלה, הוא סוג של נחמה".
הערכים הללו, מספרת אמה, באו לידי ביטוי גם בהיותה מש"קית ת"ש צעירה, שסיימה את הקורס בהצטיינות, ילדה בת 19 שדאגה לחיילים כאילו היו ילדיה. "אני זוכרת שקנינו מקרר ומכונת כביסה חדשים, ותרמנו את המכשירים הישנים לאמא חד-הורית. נעמונה כעסה עלינו ואמרה: 'יש חיילים שצריכים את זה יותר'. ביום האזכרה דפק לנו בדלת חייל מהגדוד וסיפר שנעמה הצילה את המשפחה שלו אחרי שהתעקשה מול המג"ד שיקבלו סיוע. גם כשיצאה הביתה, לא הייתה מסוגלת להתנתק. היא אמרה לי: 'אמא, קיבלתי 230 הודעות מחיילים. מה אני אמורה לעשות? מצד אחד, אני לא יכולה לענות לכולם כשאני בחופשה. מצד שני, אני לא יכולה שלא לענות להם'".
יום לפני נפילתה הגיעה לבקר אותה חברה מעפולה שסבא שלה מתגורר באשקלון. "הן ישבו בש"ג, אכלו ופיצחו גרעינים. שאלתי את החברה על מה דיברו והיא סיפרה לי שנעמה אמרה לה: 'אם יבוא לפה מחבל, מקסימום אני יכולה למלא לו מסמכי ת"ש'".
נעמה, בתם של יעל ויואב בוני ואחות של יובל ויאיר, נוכחת בכל פינה בבית שאליו עברו לפני חודשים ספורים. את החדר שלה העבירו למרפסת. תכולתו – מפוסטר של סיימון וגרפונקל דרך מדפים עמוסי דיסקים ועד "הספר המשוגע" של חיים גורי — אינה מאפיינת צעירה בת גילה. על קיר המסדרון, בתוך מסגרת, ציור שלה מגיל תשע שעליו כתבה: "לאימוש אני אוהבת אותך ומאחלת לך המון אושר ושמחה. מאוהבת, נעמה בוני". על קיר אחר ברכה שכתבה ליום הולדתו ה-52 של אביה, עשרה חודשים לפני נפילתה.
יעל, מורה לערבית במשך כ-30 שנה, לקחה פסק זמן מההוראה ועובדת כיום כסגנית מנהלת המרכז להדרכת מורים במחוז צפון של משרד החינוך. "כשאתה מלמד בתיכון והילדה שלך נהרגה בת 19, כל ילדה עם תלתלים בגובה 1.75 מטר נראית לך כמו הבת שלך. הרגשתי שאני צריכה להתרחק קצת מחדוות הנעורים של בית הספר".
בימים אלה מסיימת יעל בוני את כתיבת הספר "שומרת נפשי", שעוסק בהתמודדות עם השכול. "במקביל פתחתי קבוצת ווטסאפ בשם 'אור וערך לנעמה', שבה אני מנתחת את פרשת השבוע בראי ה-NLP לחיזוק ולהשראה. כבר יש בה 900 חברים ואני מקווה להגיע ל-1,000".
זו התמודדות יומיומית. "אמרתי לפסיכולוגית שלי שמגיעה לי מדליה", מספרת יעל. "הצלחתי לארוז את כל החפצים שלה, לעבור דירה, לכתוב ספר. אנחנו קמים כל בוקר לעבודה. עשיתי קורס קצינות במילואים ואני מלווה פצועי חרבות ברזל כקצינת תל”ם (תמיכה, ליווי וסיוע במיצוי זכויות). אתה צריך לראות אותי על מדים. אני לא רק אמא שכולה; אני אמא שיכולה".
רב"ט נעמה (נעמונה) בוני (19) ז"ל, עפולה
נפלה במוצב יפתח ב-7 באוקטובר 2023
