כשנולד בנה הבכור, ב-8 ביוני 1962, חלקה רחל בלימן חדר בבית החולים עם שתי אמהות צעירות: אילנה, אשתו של יוסי בנאי ז"ל, ויולדת נוספת, חרדית. "שאלו את אילנה איך תקרא לבן שלה והיא אמרה: יובל", מספרת מיכל בלימן-הררי, בתה של רחל. "שאלו את אמא שלי איך תקרא לבן שלה והיא לא הסכימה לומר. אז האישה החרדית אמרה לה: 'תקראי לו שי, מהפסוק בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לה'ַ צְבָאוֹת'. וזה בדיוק השם שאמא חשבה עליו עוד קודם".
יובל הפעוט גדל להיות המוזיקאי יובל בנאי, מנהיג להקת משינה. שי בלימן, אחיה של מיכל, למד מתמטיקה וחשבונאות באוניברסיטת תל-אביב במסגרת העתודה האקדמית, וכשפרצה מלחמת לבנון הראשונה גויס למחלקת מרגמות שנבנתה על טהרת העתודאים וסופחה לגדוד סדיר של הנח"ל.
יובל בנאי כתב ושר את "שמונים ושתיים בגבעות של ביירות" ("לא יכול לעצור את זה"), על חוויותיו מאותה מלחמה. שי בלימן ז"ל נפל בגבעות החולשות על כביש ביירות-דמשק, בפאתי העיירה בחמדון. בידיעה שפורסמה אחרי נפילתו אמר אביו, אברהם, כי שי לא באמת היה לוחם. "בעקבות זאת קיבלנו מכתב מנהג הנגמ"ש שלו: 'למה אתם אומרים את זה? אתם יודעים כמה פגזי מרגמה הוא ירה במלחמה?'", מספרת אחותו.
בילדותם הרבו שי ומיכל לבלות בכיכר דיזנגוף, סמוך לבית סבתם. "זה עוד בתקופה של המזרקה המקורית והדשא", היא מציינת. התמונה שמתפרסמת כאן צולמה כשאחיה היה בן שבע והיא בת שלוש. "שי התחפש לטירולי, כי זמן קצר קודם לכן היה עם ההורים שלי באוסטריה, ואני התחפשתי לכיפה אדומה. הצטלמו אז רק ברגעים מיוחדים, לא כמו היום. יש לנו תמונות מכיכר דיזנגוף ומהירקון ומהרבה מקומות בארץ. אפילו תמונות מהגדר הטובה, שער הכניסה ללבנון. ב-1981 היינו שם עם קבוצת סוכני נסיעות מחו"ל שאבא שלי ליווה במסגרת עבודתו באל על, ובדיוק כשהגענו התחיל מטח קטיושות".
מיכל, 59, בעלת חברה לייעוץ ארגוני ופעילה בעמותת "האחים שלנו", נשואה לשחר, אמא ליואב, נועה ויעל וסבתא לשתי נכדות. היא זוכרת את אחיה כנער שנון, מבריק ומצחיק שהגן עליה – אבל לא בכוח הזרוע. "כשהייתי בת שבע כמה ילדים הרביצו לי, אז הוא רקח אבקת גירוד והתיז עליהם. מצד אחד הוא היה תלמיד מצטיין וממושמע – בכל זאת גדלנו אצל מנהלת בית ספר. מצד שני, הוא היה מאוד אהוב על כולם, חלק מהחבר'ה המגניבים, נבחר לוועד הכיתה, הלך לצופים".
בשנת 2022 הפיקה מיכל סרט דוקומנטרי לזכרו בבימויו של דני אורן. "הבנתי שאני מחזיקה חתיכה אחת בפאזל, של ילדה בת 16 שרואה את אחיה בן ה-20, ושאני רוצה להבין את התמונה המלאה".
במהלך התחקיר לסרט נפל לידיה אוצר: עשרות מכתבים ששלח לידידה בשם אורנה, שאיתה התכתב במשך כשלוש שנים. מיכל מקריאה לי מתוך אחד המכתבים: "שיעורי ספרות נועדו כזמן מנוחה לאנשים שיוכלו לנוח כדי להגיע לדבר האמיתי — שיעורי מתמטיקה".
שי היה צריך להיות היום בן כמעט 64. אחותו לא מעסיקה את עצמה בשאלות של מה היה קורה אילו. אבל בתה הצעירה יעל, שלא הכירה את הדוד שניבט מהתמונות, דווקא כן.
"כשיעל למדה אמנות, היא עשתה עבודות שקשורות אליו", מספרת מיכל. "יום אחד שאלה אותי אם זה בסדר שהיא תשלב את שי בתמונות משפחתיות. אמרתי לה, כן. אחרי כמה זמן היא הראתה לי את העבודות, והייתה שם תמונה אחת שהרגה אותי: צילום עם ההורים ועם הילדים שלי שהיא הוסיפה אליו בקווי מתאר את שי – אבל גם את אשתו ואת הילדים שמעולם לא היו לו. ופתאום אני קולטת שלא רק הוא אבד: נגדע להם ענף שלם של בני דודים. זה נכון גם לנו כעם וכמדינה: איבדנו במלחמות מסה ענקית של אנשים נהדרים, מוכשרים, מוצלחים, שעתידם היה לפניהם. כשבוחרים באופציה הצבאית, חייבים לתת על זה את הדעת".
טוראי שי בלימן (20) ז"ל, תל-אביב
נפל במלחמת לבנון הראשונה, 24 ביוני 1982
