מתקומה לשואה: 1985-1995, עשור המהפך בסיפור של הישראלים // יגאל שוורץ } ידיעות ספרים ומכון מופ"ת } 256 עמ'
ספרו הנוכחי של יגאל שוורץ, מבכירי חוקרי הספרות והתרבות הישראלית, מייצג היבט מרכזי במפעלו: זיהוי של הצטלבויות חדשות בהתפתחות הספרות העברית והישראלית ורתימתן לסוגיות מחקריות מלהיבות ומפתיעות. ה"עריכה מחדש" של מפת הספרות העברית מצטיירת לעיתים כפרובוקטיביות כלשהי ('מתקומה לשואה'?), אך דומה שההתרחקות מהמתינות הראויה היא מודעת (ואולי גם מלווה בקריצה).
הספר משרטט את השדה הספרותי והתרבותי רב-המפנים שצמח בישראל בעשור 1985-1995 ("עשור המהפך"), ומתחם בתוכו קבוצת יוצרים ("דור מלחמת יום הכיפורים"), שלא נתפסה עד כה כחוליה מובחנת לעצמה ברצף הספרותי: זהו דור ילידי הארץ אחרי קום המדינה, מי שחוו בבגרותם את האירועים המרכזיים בהתפתחות החברה הישראלית, ומקרבם קמה קבוצת היוצרים שכוננו את מה שקרוי היום "נוסח ספרות הדור השני לשואה". שוורץ מתמקד בדור הזה מכיוון שהוא רואה בו צומת ספרותי-תרבותי בעל השלכות מכריעות על המציאות הפוליטית של ימינו.
כתיבתו של שוורץ מלווה תדיר באנרגיה סוחפת ובתחושת דחיפות. דומני שניתן לזהות בה את המגע החי והבלתי אמצעי של הכותב עם החומר, הן בנושאים והן במזג: הוויטליות, התשוקה לגילויים חדשים, ההעזה — ואולי אפילו המשיכה — שלא לשלם את המס לצווי העקיבות האקדמית. כל זה יוצר את טביעת האצבע המיוחדת של החוקר, המוכתרת בצדק כמבריקה וכריזמטית.
בצד הספרים המוקדשים לנושאי רוחב, פירסם שוורץ מחקרים רבים המתמקדים בסופרים ספציפיים, כמה מהבולטים הם אהרון ראובני, אהרן אפלפלד, רות אלמוג, דוד שיץ, צרויה שליו, חיים באר ועוד. בשנים האחרונות פנה לאפיקים חדשים של ספרות ילדים ואגדות עם. אכן, קשה להקיף את מלוא קשת מפעלו של חוקר סקרן שאינו שוקט על שמריו; אך אי-אפשר בלי טביעת העין שהובילה לגילוי ולטיפוח של סופרים מתחילים, מתוך אמון שלא תמיד עלה בקנה אחד עם התקבלותם הציבורית (הידוע בהם הוא יואל הופמן). ואי-אפשר בלי להוסיף ששוורץ לא משך ידו גם מכתיבה ספרותית, 'מקהלה הונגרית' (2014 ), שבו הסיפור האישי משיק לפרקים ההיסטוריים הנידונים בספר הנוכחי: פרק השואה, ודיוקן "דור יום הכיפורים".
כמשתמע מכותרתו, הספר הופך על פיה את הקלישאה ההרואית ומציג מהלך שבו ה"תקומה" נסוגה בפני ה"שואה" במובניה הממשיים והמטאפוריים. השאיפה שעמדה בלב הפרויקט הציוני הייתה דחיית נרטיב השואה והמיתוסים הקורבניים שהצמיחה ("בכל דור קמים עלינו לכלותנו", "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב") ואימוץ נרטיב התקומה הציוני, שפירושו כניסה להיסטוריה נורמלית של חולין פרוזאי. אך הכותרת 'מתקומה לשואה' מעידה שהשאיפה לא צלחה, או לפחות לא התמידה. שכן לאחר ערעור הנרטיב הציוני סבנו על עקבינו ונצמדנו לנרטיב השואה שנזנח, ודווקא לגרסתו "הגלותית-קורבנית-תליינית".
לדעתו של שוורץ הבחירה בנרטיב זה לא הייתה מחויבת המציאות; הוא מתאר את האלטרנטיבות המגוונות שהוצעו אז לעלייתו של נרטיב שיתפוס את מקום הנרטיב הציוני שקרס, בעיקר עם כניסתם למרכז הבמה של סופרים וסופרות מקבוצות שמוקמו עד כה ב"שוליים". אלא שהפריחה הרב-תרבותית נקטעה באיבה, במידה לא מבוטלת עקב פילוג או אדישות בקרב הציבור האינטלקטואלי: "הסופרים וחוקרי הספרות בני הדור הזה, ואני ביניהם, היינו יותר מדי 'ילדים בסדר גמור'. לא הקדשנו די מאמץ להתמודדות אמנותית והגותית עם הסוגיות 'התאומות' שכוננו את קיומנו: הציונות ומדיניות הכיבוש מכאן, והשואה על כל השלכותיה מ'שם'". נראה ששוורץ מפליג בהשפעתן הרבה של הספרות והתרבות על הסצנה הפוליטית. האומנם כוחנו כה גדול והשפעתנו כה מכרעת? אכן שאלה קשה.
הדיון בנוסחי נרטיב הדור השני מקיף סופרים וסופרות רבים מכדי למנות את כולם: דויד גרוסמן ('עיין ערך: אהבה' כ"אבי הנוסח"), נאוה סמל, סביון ליברכט, אלאונורה לב, יהודית רותם, אסתר ג. חיים, איתמר לוי, לאה איני, יהודית קציר, יגאל שוורץ עצמו ועוד. שוורץ עורך חיבורים מרתקים בין היבטים תוכניים ומבניים של הנוסח (הגברי והנשי), ומעמיד מודלים והקשרים מורכבים ועשירים, שאוכל להציג רק מעט מזעיר מביניהם.
המוקד בדיון הוא מה ששוורץ רואה כ"מחלת הדור"; "הפצלת התודעתית" היא חוסר היכולת ליצור חיבור משקם בין תחושת האימפוטנציה של דור שגדל בצל השואה וה"גלותיות", לבין תחושת העוצמה של מי שחוו את מהלך תקומת מדינת ישראל, ובשיאה האומניפוטנציה שאחרי הניצחון במלחמת ששת הימים. נרטיב השואה שיצרו בני הדור הזה מנסה לגשר בין החוויות הסותרות או לחסל את עצם הפיצול.
בנקל אפשר לזהות את ההרסנות שצופנת הפצלת התודעתית כשהיא מתממשת במציאות הפוליטית; והרי התוצאות ניצבות לנגד עינינו ממש בימינו אלה. הטכניקה היא העלמת החולשה על ידי הנצחתה כנימוק אולטימטיבי לתוקפנות, מחיקת מטבע הלשון המביש "כצאן לטבח" בגאוות "הניצחון המוחלט" ו"מחיקת זכר עמלק". ואולי גרוע מזה. כך לפחות על פי נרטיב ספרותי שהתהווה לפני כ-30 שנה, אך דומה שבישראל הוא בן בלי זמן.
שכן בגדול, ניתוחו של שוורץ מראה איך הניסיון לחבר את שני הכוחות המפוצלים יוצר מעין "רומן מפלצת" היברידי שחלקיו מסרבים להתקיים בכפיפה קומפוזיציונית אחת. הכותבים אינם מצליחים לחבר את שאינו נוטה להתחבר ולהכניע את המפלצת. גרוע מזה, הם נכנעים לה. כמו בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' הם נוגעים במפלצת ונדבקים במפלצתיותה.
ואולי האמירה היא מעט אחרת; אולי הכותבים שואפים למשמע את החוויה, אך אוסף האלמנטים המשוסעים והחזרתיים מדגים דווקא את הספק הפוסטמודרני באשר ליכולתה של ההכרה האנושית להבין את המציאות ולהקנות לה משמעות. בסופו של דבר, טוען שוורץ, הספרים לאו דווקא שואפים להקנות קוהרנטיות ל"פצלת" אלא מחפשים אחר תבנית אמנותית והגותית שתדגים את כישלון הניסיון לשקם אותה באמצעים ספרותיים.
אך מה קורה כשמטאפורת המפלצת מטילה עוגן בצומת הרגיש של השואה ועיצובה האסתטי? האם לא הגענו שוב לטריטוריה המיתית של הרוע המוחלט וניגודו הגיבור התמים, מיתוס שעיצב במידה רבה את ההיסטוריה הישראלית וששוורץ כה מתנגד לו? והעודפות הספרותית, ההתרחקות אל מחוזות פנטסטיים, מיתולוגיים ואפוקליפטיים, האם אינה חוזרת ובונה "מופע גדול מן החיים", הממוקם באותה פלנטה אחרת, שאינה ניתנת לא להבנה ולא להשוואה ולא להפקת לקחים?
התשובה כמובן לא פשוטה; עושר הסוגיות והתובנות בספר ראוי מן הסתם ליותר מכרך אחד, אבל הקריאה מרתקת לכל אורכה. אני, לפחות, אך הגיע הספר לידי, מיד דיפדפתי בו מתחילתו עד סופו, נמשכת אל הסיום שמחכה לי כמו בספר מתח. •
