מיליונים ברחבי העולם עצרו את נשימתם ב-10 באפריל, כשתא החלל אוריון נשק למים ובו ארבעת האסטרונאוטים שהרחיקו יותר מכל בן אנוש אחר מכדור הארץ. 50 שנה לאחר פרויקט אפולו, שוגרה 'ארטמיס' כיריית פתיחה לעידן חלל חדש. "מה שהדהים אותי", אמרה האסטרונאוטית כריסטינה קוק, "לא היה רק כדור הארץ אלא החשכה סביבו. כדור הארץ הוא סירת הצלה תלויה באין מפריע ביקום". באותו שבוע עצמו נחסמו הספינות במצרי הורמוז, ואותה טכנולוגיה ששיגרה חללית לחלל שיגרה גם טילים לטהרן וביירות. "ארטמיס 2", נכתב ב'פורבס', "מציתה תקווה חדשה בשעתה האפלה של האנושות".
בתואם כמעט מצמרר יצא לאור ספרו של עודד כרמלי, 'משוררים בחלל'. בשיאה של מלחמה, כשאזרחי המדינה אינם פנויים אפילו לגרוב גרב בדרך למקלט, ודאי שלא להרהר בגרמי השמיים, יוצא ספר העוסק במרוץ החלל בשירה העברית. מדוע זה הזמן להביט לשמיים? משום שקנה מידה — מקומו של האדם מול הקוסמוס — עשוי לנחם. לראשונה בהיסטוריה, עם עידן החלל, לאדם שבמשך 30 אלף שנה נשא בפליאה את מבטו אל שמי הלילה, ניתנתה ההזדמנות להתבונן לכיוון ההפוך. כרמלי, הנע בין טון עיתונאי לאקדמי, בין גזירי עיתונים לציטוטים מאיוב, ניטשה ואודן, מציע טעימה מן ההלם הזה.
לצד סקירה של המאבק הבין-גושי וציוני דרך במרוץ החלל, מציב כרמלי ארבעה משוררים כארבע נקודות מבט: דוד אבידן, זלדה, דן פגיס ואבות ישורון.
אבידן, ששני ספריו הראשונים נכתבו עוד לפני הספוטניק, מזוהה אצל כרמלי עם תודעת ההמראה. הוא מן הראשונים שראו במדע הרקטות שינוי טקטוני העתיד להתרגש על הפרט. שירתו מבקשת לפרוץ את גבולות האדמה ולעצב עצמי חדש: "הרחובות ממריאים לאט", המראה שנועדה "לעיצוב העצמי ללא הבינוניות שכובלת אותנו". ובשיר אחר: "ולכן יש עצבות שכזאת בירח/ ולכן בארץ יש שמחת-חיים./ ולכן כל טיפש מעצמו בורח,/ ולכן החכמים אל עצמם חוזרים".
בתחקיר קפדני קושר כרמלי בין השירים לבין אירועי החלל עצמם, במקרה של אבידן: המשורר כותב על 'לונה 1', החפץ הראשון שאבד בחלל, כמי שמבקש להשתחרר מן האדמה. אך לצד כמיהת ההמראה יש גם הכרה במגבלה. "האם יזכה לראות את הכול נפתח לרווחה...? לא. לא הוא". ובכותרת עיתון מ-1959 מוצא כרמלי את המשפט שהמשורר פילל לו: "נותק הקשר עם כדור-הארץ".
מולו ניצבת זלדה, שאינה זקוקה לניתוק אלא להפך — לקשר עמוק יותר. עולמה כבר מחובר לכוכבים, שהיו לה בני בית, שותפי גורל. מבחינה פואטית, זלדה קרובה למשוררים כמו בלייק או ויטמן, הרואים ביקום אחדות חיה. היא כותבת: "לטעום את סין/ באפרסק מבושם,/ להביט על פריז/ בקולנוע עקר", ובכך מצהירה כי גבולותיה אינם יודעים גבול.
"האישה הפשוטה", כותב כרמלי, "אינה זקוקה לטוס לחלל כדי שיהיה לה עולם". תוכנית החלל שלה שאפתנית מזו של דור החלל: "לתור שלוש מאות ועשרה עולמות", וזאת מבלי לוותר על העולם הזה. גם לנוכח האימה היא כותבת: "משונה לנבול אל מול עבי איבה,/ כשהלב נמשך/ לש"י עולמות", תנועה מתמדת בין העולם הארצי לבין מרחב רוחני בלתי מוגבל.
אצל דן פגיס החלל מקבל משמעות אחרת לחלוטין. הוא אינו מקום של חירות אלא, רקיע אחר לעולם שאחרי אושוויץ. "דן פגיס", כתב גדעון תלפז, "נמנה עם המשוררים שלא יוכלו עוד לומר ‘שמים’ סתם", בלי שהמילה תישא עימה את זיכרון העשן. כרמלי מוסיף ממד נוסף: מפגש בין פגיס, אייכמן וגגרין, בעקבות סמיכות הזמנים בין משפט אייכמן לשיגור האדם הראשון לחלל.
"אושוויץ לא הייתה פלנטה אחרת", כותב כרמלי, "אלא שהניצולים, גגרינים, עזבו את כדור הארץ". כך אצל פגיס: "ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש/ מעל החזה/ ויהגר/ לשמים". גם מלאכי השרת של העולם הקודם שבו התרחשה השואה, ברקיע האחר, מחרפים אצל פגיס על פני "אי-תהום" והופכים למלאכי כרת. מלאך הניצולים, שלפי חנן חבר דומה למלאך ההיסטוריה של בנימין (אבל מזכיר בעיניי יותר את המלאך הנורא של רילקה) נמצא ברקיע אחר, מורחק: "בין סורגים של גשם חלוד/ נשכחת,/ נער מקהלה נזוף שאיננו שואל/ על שום מה, והרחק ממערכות הזהב הקפוא..."
ואילו אצל אבות ישורון השבר הופך לעיקרון פואטי. אם האסטרונאוטית קוק רואה בכדור הארץ "סירת הצלה", ישורון רואה: "לא ככוכבים כדור הארץ/ אלא מזוודה קטנה, בלי השגחה". שירתו בנויה מרווחים, קטיעות ושברים, וכך גם עולמו. החלל אינו יעד אלא גשר אל האובדן, אל "השרוף".
ב'תצלום לילה' הוא כותב: "אינני יודע מה גבה מן הבלימה/ עד כדור הארץ-האם. אך החללית אם/ הלוא היא מן הארץ יצאה. היא העולם הארץ". והשאלה נותרת תלויה: "איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית,/ והבית איננו?" גם השפה עצמה מתערערת: "הלוא מצויים בו הדברים/ שאנו מדברים בהם באין/ לשון..." — שהרי איך אפשר לתקשר עם מה שאבד, ובאיזו שפה? עדות לחוסר האפשרות להשיב את הקשר אל העולם שאבד.
אבידן החוצן שמבקש להשתחרר מרחם כדור הארץ, זלדה שכותבת בזמן של פאר וסוד, דן פגיס שמבקש ליצור רקיע אחד ואבות ישורון שרואה בחלל את חלליו — כל אחד בדרכו עושה את מה ששירה גדולה עושה: רואה יקום בגרגר חול ואת החלל שבחוץ — גם בפנים.
רבות מן האנלוגיות שכרמלי מציע חדות, מבריקות ומעוררות מחשבה, ואחרות נדמות לעיתים כפויות על הטקסט. אך התרומה המרכזית של הספר היא קנה המידה שהוא מציע: היכולת להתבונן בשירה העברית בתוך אופק קוסמי והיסטורי רחב יותר.
"המסתורין החשוב ביותר על פני כדור הארץ הוא אהבה", אמר האסטרונאוט ויקטור גלאבר. למחרת הכריז אדם אחר כי "ציוויליזציה שלמה תמות הלילה". שנים קודם לכן כתב אבות ישורון: "האהבה מתה ולא סיפרת לה והיא תאהב אותך בלי סוף — והבליסוף הוא שלך".
ה"בליסוף" הזה יקר לנו כעת. והישימון הקר והשותק של מרחבי האינסוף אינו זר עוד יותר מן העולם שבו חיו ופעלו אבידן, זלדה, דן פגיס ואבות ישורון. •
