חותמת בדרכון הגוף // רוני סומק } כנרת זמורה דביר } 96 עמ'
לפני שאפנה לספרו החדש של רוני סומק, 'חותמות בדרכון הגוף', אני רוצה לומר משהו על הפואטיקה של המשורר בכלל. הסיבה לכך פשוטה: אני אוהב את שירתו של סומק, אבל בספרים האחרונים ברור לי שהיא תקועה, עומדת במקום ואפילו נסוגה. ולכן נחוץ כאן איזה דיון עקרוני, שיבהיר מה הופך את סומק למשורר מעניין, ובה בעת יתאר את ההסתייגות שמעוררת בי שירתו המאוחרת.
חומרי הגלם של סומק הם כמעט תמיד דימויי פופ גדולים מהחיים, או להפך, קטנים מהחיים, שמקורם באמצע המאה שעברה – גבר הוא בדרך כלל גבר-גבר כמו מוחמד עלי, אישה היא אישה-אישה כמו מרלין מונרו, אם כי לעיתים קרובות סומק מעדיף את הבבואות המוקטנות, המהופכות, הסטריאוטיפיות שלהם: פושעים זעירים מהצד הגברי, זונות וקורבנות של אלימות מהצד הנשי. וגם כשהוא נסוג מהנושא החביב עליו – דימויים מיניים ומגדריים – ופונה לתחום שבו יש לשירתו משמעות רבה יותר, כמו הזהות הישראלית הסבוכה, הוא משתמש תמיד בסטריאוטיפים שמקורם בנעוריו אי אז לפני חצי מאה ויותר: רומני גנב ועיראקי פיג'מה שמתחתנים ויולדים את הגנב מבגדד; צריף ומעברה שמתחברים להתרפקות נוסטלגית על ילדות פגועה אך תמימה; אברהם אבינו ומחבל מתאבד שמתחברים יחד לשיר מחאה כנגד הקרבת חיילינו למולך המלחמה. אלה הם תמיד חומרים פופולריים מאוד, שתפקידם להפוך את השיר למובן, נגיש, כמעט עממי, ויש לומר שכולם גם עתיקים למדי, ומשקפים את הזמן שבו הסגנון האסתטי שסומק דבק בו – פופ-ארט – הגיע לשיא תהילתו, אי אז בניו-יורק של שנות ה-60.
דימויי הפופ האלה הם רק חומרי הגלם של שירת סומק, וחשוב לא פחות לתאר מה סומק עושה איתם: תולש אותם ממקומם ותופר מהם שירים בלי להסתיר את התפרים. הכל נגיש וגלוי אצל סומק: לא רק החומרים עצמם אלא גם הדרך שבה הם מתחברים ליצירה אחת. דימוי התפירה חשוב משתי סיבות נוספות. ראשית כי יש בו ממד משמעותי של אלימות: המספריים והמחט מאיימים מבעד לכסות הבגד לנקב ולגזור את הגוף הנשי עצמו (כמו בשירים הממוקמים בעמ' 56 ו-79 בספר החדש); ושנית בגלל החיבה העמוקה של סומק לאופנה, ומתוך כך לאפשרות להלביש אישה או להפשיטה מבגדיה. שוב שוב מתגלות בשיריו נשים מתפשטות או מופשטות מבגדיהן (כמו בשירים הממוקמים בעמ' 12, 24, 72, 74 ו-92). ואפילו השפה העברית עצמה מתגלה בשיר החותם את הספר כמין דמות אֵם שהמשורר עוצם את עיניה בידו האחת כדי שלא תראה כיצד הוא מפשיט מגופה בגדי חג בידו האחרת: סומק מדמה בשיר הזה את המניע הראשוני שלו לכתיבת השירה לרצון להפשיט אישה בלי שתרגיש.
יש כאן קושי, והקושי קשור לדימויי הנשים בשירת סומק בכלל. אולי הגילוי הברור ביותר לקושי הזה נמצא במחזור 'שבע קריאות פמיניסטיות בתנ"ך'. בשיר שמוקדש לרחב הוא כותב, "כמה חכם היה הסופר/ שקרא לי זונה,/ וכמה בתולה היתה המורה/ שאמרה לכם שאני מוכרת מזונות.// זונה זה על כל הקופה/ ומוכרת מזונות זה לא סחורה". נכון, בשנות ה-60 וה-70 השיר הזה שיקף תובנה של תלמידי בית ספר אינטליגנטיים, אבל אחרי חצי מאה משהו כאן חורק: לא רק התחושה שמדובר בהתחכמות שעבר זמנה, אלא גם עצם הצורך להלל זנוּת ולבזות בתוּלין. למעשה, כמעט בכל השירים במחזור 'קריאות פמיניסטיות בתנ"ך' הקריאה היא בלתי פמיניסטית בעליל: אצל יעל והגר, למשל, עניינו העיקרי של המשורר הוא להדגיש את המיניות של הגיבורה התנ"כית. שזה בסדר גמור, אני בעד מין, אבל משהו בצורך להפוך כמעט כל דמות נשית למושא של פנטזיית נעורים הוא בעייתי במקצת.
הפמיניזם-לא-פמיניזם הזה ניכר גם במחזורים אחרים בספר; למשל, בזה שמוקדש לחיילות אסירות, שגם הן מתוארות בעיקר מבעד לגופן הלבוש והערום, או המחזור שמוקדש לשירה, שכל המשוררים שמוזכרים בו הם גברים כפנחס שדה או דוד אבידן, וכל המשוררות הן דמויות אנונימיות, חסרות שם, שמשתכרות על הבר ב'פיקוק'. הסקסואליזציה הזאת כל כך בוטה, שהיא מצליחה לרחף כענן אפילו מעל המחזור 'מונולוגים ממרתף נשים מוכות' – וזה כבר ממש לא נעים.
אני לא טוען שסומק אינו פמיניסט. אני יודע שהוא איש טוב ומיטיב שרוחש כבוד לכל אדם. אבל אני טוען שכמשורר הוא נתקע איפשהו בעבר. מה שהיה רענן ומלא חיים לפני 30-40 שנה הפך בינתיים למסורבל ומכביד. צ'יזבט על נסים אלוני משתין כבר לא עושה עלינו רושם אלא מעורר בנו מבוכה. ואולי מה שהכי מביך זה חוסר יכולתו של סומק להגיב לעולם המתחדש סביבו – משורר פופ-פואטי צריך לדעת לעשות קודם כל את זה: למשל, להתמודד עם השינויים המפליגים ביחס החברתי והתרבותי לסוגיות של מין ומגדר; או להיחשף לגיבורי תרבות קצת צעירים יותר ממוחמד עלי; או להתמודד עם הזמן החולף, המבגר, המזקין; ואולי אפילו להגיב בצורה קצת יותר משמעותית לעיקר – כלומר לאלימות הפוליטית המחרידה המטביעה את כולנו בשנאה ובדם כבר שלוש שנים ויותר. ממשורר שמתיימר לשקף את הישראליות על כל סתירותיה זה המינימום שאפשר לבקש. •
החתול במגפיים
ליגאל שורץ
חֲבָל שֶׁזֶּה חָתוּל
וְלֹא חֲתוּלָה
כִּי אָז הַמַּגָּפַיִם הָיוּ מִתְחַלְּפִים
בְּנַעֲלֵי עָקֵב,
הַפַּרְוָה הָיְתָה מְגֻנְדֶּרֶת מְאֹד
וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה שֶׁלֹּא לְהַשְׁחִיל לַשִּׁיר הַזֶּה
לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת עַל
תְּשׁוּקָה.
