תראו, אני מבין שאנחנו חוזרים לניינטיז, שכולנו מתגעגעים לעולם האנלוגי, שקלטות אודיו ומצלמות פילם הן הוויניל החדש, שדור ה-Z חי את שנות ה-90 כאילו שהוא חי בשנות ה-90, ובגדול אין לי בעיה עם זה – חכו שתצטרכו לגלול קסטה לאחור באמצעות עיפרון – ועדיין: אף אחד, אני חושש, לא ראה לאן זה הולך, עד שהתברר שב"זה" הכוונה לצפיית בינג'. וזה אכן הולך, כלומר כבר הלך.
ממש כמו פעם, הסדרות הנחשקות של עכשיו ניתנות לנו בטפטוף שבועי מייסר כמו לא הייתה נטפליקס מעולם. 'הפיט'? חכו לפרק סיום העונה. Hacks? קבלו פרק פתיחת עונה מעולה והישארו עימנו – שבוע שלם – עד לפרק הבא. 'אופוריה'? פרק בשבוע.Your Friends and Neighbors בעונה שנייה וטובה מהראשונה? שני פרקים כדי להתגרות ואז, שוב, אחד בשבוע. 'רוסטר' המשעשעת עם סטיב קארל? אחת לשבוע. 'סוסים איטיים'? 'שרינקינג'? 'פלוריבוס'? 'הלוטוס הלבן'? פרק בשבוע.
למעשה, כמעט כלום לא נותר מתופעת הבינג', להוציא סדרות נטפליקס מסוימות שהן, איכותית, המקבילה הטלוויזיונית לארוחת ילדים במקדונלד'ס: לאף אחד לא אכפת הם תבלעו הכל בכמה ביסים רצופים או תשבו שם עד שיהפכו עליכם את כיסאות הפלסטיק.
אבל כשזה מגיע לטלוויזיה שכסף ומאמץ משמעותיים הושקעו בהפקתה, אין יותר זלילות חינם. יש תפריט א-לה קארט. מנה שבועית מדודה, פיתוחו של תיאבון בריא ביניהן, ובמקרה שהתמכרתם תיאלצו להתמודד עם שישה ימי קריז בשבוע.
לא קל לחזור למחלקת נוסעים אחרי שכבר טסתם ביזנס, אבל אפשר להבין חברות סטרימינג חנוקות שכבר למדו על בשרם של רואי החשבון שלהן שאם נותנים לצופה הכל כאן ועכשיו, הוא יעשה מנוי לחודש וייפרד בטרם מועד התשלום הבא. סדרה טובה בטפטופים היא בדיוק השרשרת הנחוצה לכבילת מנוי משלם, ויותר מזה: הדרך הישנה והסלולה לייצר דיבור, באזז, תיאוריות, ממים, ושיחות ברזייה בעידן שבו איש כבר אינו משוחח ליד ברזיות.
יש בזה משהו שמתכתב עם עולם שלוקח עכשיו צעד אחורה – אפילו מנהיגים פופוליסטיים משוחררים בהדרגה לדרכם – ועדיין; מתעורר איזה געגוע ליכולת לבלוס את כל קופסת השוקולדים בבת אחת, ובעיקר חוסר געגוע לקליף-האנגרים חותמי עונות ברמת "מי רצח את ג'יי-אר", למרות שגם הם כבר חוזרים, לפחות ב'פלוריבוס', שעונתה הסתיימה בשאלה הגורלית: מה, לעזאזל, כל זה היה?
