הימים הרועדים שלנו מתמלאים בפסקול הישראלי על יפי הבלורית והתואר, על החברים מאותו הכפר ועל הבן היפה שנולד על כתף הכרמל. התרבות של ימי הזיכרון והעצמאות מספרת את הגבורה וההקרבה ותהומות הצער ופסגות האהבה באופן כל כך ספציפי, שהישראליות מכוננת את עצמה דרך הסיפורים הללו כל העת.
מראשית ימיה של המדינה היו נשים חלק מסיפור הקמתה. עם טורייה או עם נשק. בהנהגה המדינית והתרבותית. הסיפור שלהן הוא חלק בלתי נפרד מקורות המקום הזה, ובכל זאת לרוב הוא נותר צדדי. ב-7.10 ומאז משהו השתנה. החדירה אל תוך הבתים, המאבק בבסיסים והמלחמה הארוכה מנשוא הציפו שוב ושוב את סיפורן של הנשים הישראליות. את גבורתן, את הקרבתן, וגם את כוחן בכל תחום – בקריירה, בבית ובקהילה. אבידות ענקיות שאין מילים שיוכלו לתאר את החלל שהותירו במותן.
רק מיום השבת הארור ההוא יש אינספור סיפורים בלתי נתפסים. התצפיתניות וחיילות החמ"ל שהמשיכו לדווח לכוחות עד שנהרגו, לוחמת רוכב שמיים עדן נימרי שהגנה בגופה על חיילות במיגונית ונלחמה עד הכדור האחרון, מפקדות ומפקדי הטירונים שהצילו מאה חיילים ושילמו בחייהם, עמית מן שהצילה חיים במרפאה בבארי עד שנרצחה, הפראמדיקית אגם נעים שפעלה כמו מאות פראמדיקיות אחרות מעבר לקווי האויב ונפלה ברצועה. ועדן אלון לוי, ושיר אילת, וסהר סעודין ועוד רבות וטובות שאמרו וביצעו – הנני. שנתנו את התשובה החדה ביותר לשאלה אם נשים יכולות להיות חלק מהמערך הלוחם. בימים בהם רבים בוחרים לעמוד מנגד, לוחמות אלה נתנו את התשובה שלהן במעשים.
מראשית ימיה של המדינה היו נשים חלק מסיפור הקמתה. עם טורייה או עם נשק. בהנהגה המדינית והתרבותית. הסיפור שלהן לרוב נותר צדדי. ב-7.10 ומאז משהו השתנה
אך לא רק בקרב זרועות הביטחון התגלו אותם כוחות אדירים. בשנתיים וחצי אלו איבדנו נשים רבות בפעולות איבה ובמתקפות אכזריות על אזרחים. רק לאחר מותן גילינו את אישיותן יוצאת הדופן. הערכים שהן נשאו הונפו על נס. עדי ויטל קפלון מחולית, שלצד קריירה אקדמית מפוארת רקדה, שיחקה כדורסל וכתבה שירים. עדי הגנה בגופה על שני בניה הקטנים כשנאבקה באומץ בלתי נתפס במחבלים והצילה את חייהם. המורה לפיתוח קול לנה אוסטרובסקי-גרשוביץ שנרצחה עם משפחתה בחיפה מטיל איראני. לנה הייתה אגדה בחייה והותירה מורשת חינוכית מפוארת. ענבר שגב-ויגדר, אמא של ארי הקטן, אותו נשאה צמוד לגופה, שילמה בחייה בפיגוע נורא ברכבת הקלה. המנשא המנומר הפך לסמל של אימהות, של חיים.
הסיפורים הללו הם פסיק של קורות מפוארים, מרגשים ומסעירים. של נשים גדולות מהחיים שהפסדנו אותן ואת קולן. וכמוהן יש רבות. רבות מדי. התרבות הישראלית צריכה לשאת את סיפורן, את ערכיהן. להפוך אותן לחלק מהאריג העדין של ימי הזיכרון והעצמאות, מהפסקול הישראלי כל כך. פסקול שכוחו נעוץ בכך שהוא לא מתמקד רק באין, אלא ברוח החיים. בכוחם וקדושתם. בימים הללו נזכור את כולם. את כולן.
