סדרת הדוקו על רונאלדיניו, שעלתה בנטפליקס ביום חמישי, זינקה מיד למקום הראשון. אבל צריך לומר את האמת: זה קרה בעיקר בגלל השם שעל הפוסטר. רונאלדיניו הוא לא עוד כוכב כדורגל, אלא אחד השחקנים הכי אהובים והכי קסומים שהמשחק הזה ידע. האיש עם החיוך הכובש, הדריבלים המרהיבים והיכולת לגרום למגרש להיראות כמו חצר משחקים. היו כדורגלנים גדולים ממנו במספרים, אבל מעטים מאוד שגרמו לאנשים להתאהב בכדורגל כמוהו.
הוא כנראה השחקן היחיד בהיסטוריה שאף אחד באמת לא הצליח לשנוא. אפילו אוהדי ריאל מדריד מחאו לו כפיים בברנבאו אחרי שערים שכבש נגדם במדי ברצלונה – רגע נדיר וכמעט בלתי נתפס בכדורגל המודרני. גם לאו מסי, שקיבל ממנו את החולצה מספר 10 בברצלונה והמשיך את השושלת, דיבר עליו תמיד ביראת כבוד. האמת היא שכל מה שנכתב על היכולת של רונאלדיניו כמעט מיותר. צריך לראות אותו כדי להבין. אם היו מבקשים לבחור שחקן אחד שמייצג בצורה הטהורה ביותר את הרוח של הכדורגל הברזילאי – חופש, שמחה, יצירתיות – הוא היה הבחירה הטבעית. וזה בדיוק מה שהופך את הסדרה הזו לאכזבה כל כך גדולה.
כי הדוקו הזה מרגיש קצת כמו השנים האחרונות של הקריירה של רונאלדיניו: עצלן, מרוח ובעיקר מבוזבז. לז’אנר הדוקו-ספורט יש חולשה ידועה – להפוך את הגיבור למיתוס נקי מפגמים. במקרה הזה נדמה שנטפליקס פשוט מחקו את כל הצדדים הבעייתיים של הסיפור. הבילויים הבלתי נגמרים? חוסר המקצוענות? המתחים עם חברים לקבוצה? אין זכר. והתקופה שלו במאסר מוצגת כמו טיול שהסתבך קצת.
כן, רונאלדיניו היה אלוף עולם עם נבחרת ברזיל במונדיאל 2002, אבל הכוכב הגדול של אותה נבחרת היה בכלל רונאלדו. ארבע שנים אחר כך, במונדיאל 2006, הנבחרת שאותה היה אמור להוביל התרסקה בצורה מביכה. גם הסוף שלו בברצלונה לא היה רומנטי כמו שמנסים להציג כאן. המועדון לא פשוט “התקדם הלאה”, אלא שלא הייתה לו ברירה. רונאלדיניו בילה יותר במועדונים מאשר במגרש, החסיר אימונים והיחסים בתוך הקבוצה התפוצצו. בסדרה כל זה מוצג כמעט כמו דייט ראשון שלא הצליח. במציאות זו הייתה פרידה מכוערת.
גם המעבר למילאן והחזרה לברזיל עטופים כאן בנוסטלגיה מתקתקה, אבל האמת הפשוטה היא שרונאלדיניו פשוט נפלט מהטופ האירופי מוקדם מדי. הכישרון היה אינסופי, המשמעת הרבה פחות.
ובסוף, זאת אולי הבעיה הגדולה יותר מהסדרה עצמה. בשנים האחרונות יותר ויותר דוקו-ספורט הפכו לסרטוני יחסי ציבור נוצצים. במקום לנסות להבין דמות מורכבת, הם מחליקים את הסיפור עד שהוא נראה כמו קליפ יום הולדת שמקרינים ליד המשפחה. ההיסטוריה נכתבת מחדש, וסליחה על הטרחנות, אבל גם ההיסטוריה של הכדורגל היא עניין מאוד רציני שאסור לזלזל בו. רונאלדיניו היה גאון כדורגל נדיר, שהאיר את המשחק כמו מעט מאוד שחקנים לפניו, ונשרף מהר מדי. בדיוק בגלל זה מגיע לו דוקו טוב יותר.
