עבור אילנית שני דייג, זהו יום מורכב במיוחד. בדיוק היום חלפה שנה מאז שבנה ניב נהרג בתאונה מבצעית על גבול סוריה.
אילנית מספרת: "זה היה אחרי חגיגות יום העצמאות, כבר חזרנו מהעל האש. ב-22:30 בלילה דפקו לי על הדלת. שעות בודדות לפני עוד התכתבנו, כמו כל יום. שאלתי לשלומו, היו שני וי, אבל לא הייתה תשובה. שעה אחרי זה כבר עמדו בדלת".
אתמול, שנה אחרי, היא הגיעה לבית העלמין יממה לפני יום הזיכרון, להתייחד רגע לפני העומס. "פעם הייתי רואה את הטקס מעבר לכביש, והיום אני שייכת לכאן. באתי להיות איתו קצת לבד. אני מגיעה לפחות פעמיים בשבוע. לא תיארתי לעצמי שיהיו פה כל כך הרבה אנשים כבר היום. אני גם קצת חרדה לקראת מחר. זו מין התכוננות נפשית. הוא היה החבר הכי טוב שלי, מעבר לבן שלי".
עבור אגם מוכתר (20) מחולון, הביקור היום הוא לא רק ציון זיכרון, אלא גם סגירת מעגל. איתי חן, היה המדריך שלה במש"צים, נפל בנחל עוז ונחטף לרצועה. "חיכיתי לרגע הזה. שיהיה לי מקום לשבת, לדבר איתו. עד עכשיו הלכתי לכיכר ולעצרות, אבל זה לא אותו דבר", תיארה. ליד הקבר היא משמיעה לו את השיר שאהב, "שקיעות אדומות". הזיכרונות צפים מיד: "איתי היה המדריך שלי, אחר כך גם הדרכנו יחד. הייתה קורונה והוא הדריך את כל נתניה ואני הייתי היחידה שלא משם, אבל הוא גרם לי להרגיש הכי שייכת בעולם".
ליד קברו של רס"ן אורי מנור ז"ל, שהיה רק בן 21 כשנהרג ב-1 במארס ב-1998 על פסגת הר עיבל, מצאנו את האב השכול, שמואל מנור בן ה-80, כשהוא משקה, גוזם ובעיקר מדבר על בנו, שלמרות הזמן הרב שעבר חסר לו ולמשפחה בכל יום.
"זה כאב שלא מרפה, כאב גדול של החמצה, של עצב בלתי פוסק", מספר שמואל. "כבר 28 שנים חלפו מאז האסון הנוראי שפקד אותנו, אורי שלנו נהרג עם חברו הטייס, ילד צעיר בתחילת חייו, ומאז החיים שלנו כבר לא אותו הדבר".
בבית העלמין הצבאי שבחיפה נוספו קברים רבים, והחנייה הגדולה מתמלאת בעוד ועוד הורים שכולים, חברים ואנשי צבא שהגיעו לפקוד את קברי יקיריהם. בת שבע וינטר סיפרה על בעלה, מושיקי, שנפל לפני כמעט 50 שנים: "בעלי, רס"ן משה וינטר, נהרג בחודש מאי 1977. אני תמיד נוהגת להגיע יום לפני יום הזיכרון, כמו הרבה משפחות, מדליקה כאן נר לזכרו, מנקה את הקבר שמה פרחים ומשקה. זה לא פשוט גם שבשנה הבאה נציין כבר 50 שנה לאסון שפקד אותנו".
