"יש רגעים שבהם בחירת סרט לשידור היא גם אמירה", כך כתב נעם דמסקי, במאי "הבן יקיר לי", על שיבוץ הדוקו בפריים-טיים של ערב יום הזיכרון בשידור הציבורי. דמסקי צודק פעמיים: גם עקרונית, לגבי המשמעות של לוח השידורים (בוודאי במועדים מיוחדים), וגם ספציפית, בנוגע לסרט שיצר על שני ראשי ישיבות בולטים בציונות הדתית, בצל המלחמה בעזה ובלבנון - הרב יעקב מדן, שבנו אלישע איבד את שתי רגליו ברצועה; והרב תמיר גרנות, שבנו אמיתי ז"ל נהרג מירי נ"ט לעבר מוצב בגבול הצפוני.
החריגוּת נובעת מכמה סיבות: ראשית, בניגוד למרבית התכנים במועד הזה, הסרט כמעט שלא עוסק בסיפורם של חלל או פצוע אלא באבות שלהם, וגם בהקשר הזה הממד האישי אינו העיקר בשום צורה. שנית, וזה בהחלט מרכז הכובד, "הבן יקיר לי" לא מסתיר את השאיפה להטיל זרקור על תרומתו האדירה של המגזר בשדה הקרב, הגבוהה פי כמה מחלקו באוכלוסייה (כפי שזה מתבטא למרבה הצער גם במספר הנופלים), מבעד לדמותם המשפיעה והכריזמטית של הרבנים מדן וגרנות. ומכיוון שתפקידה של הציונות הדתית יהווה גורם מכריע בעתיד האומה, העיסוק בה ובהשקפת העולם הלאומית-אמונית של אישים בכירים מתוכה הוא פוליטי. ולכן ה"אמירה" שאותה ציין דמסקי היא פוליטית, ועוד במועד הכי נפיץ ורגיש.
אלא שזה לא דבר מגונה בכלל. להפך: לא הדיון בהיבטים הפוליטיים של האובדן והשכול הוא שמכרסם בקונצנזוס סביב יום הזיכרון, אלא דווקא היעדרו, וביתר שאת בשנתיים וחצי האחרונות. רצונו של הבמאי, כמו גם של מדן וגרנות, להשתמש במטען העצום של יום הזיכרון כדי להישמע, הוא טבעי ומובן מאליו. למעשה, אין מתאים מיום הזיכרון על מנת שהרב גרנות ייפרע מהביטוי "אוכלי מוות", שגורם עוול בלתי נתפס לחללים, למשפחותיהם ולקהילות שבהן חונכו והתעצבו.
מאידך, הסכר לא יכול להיפתח מכיוון אחד בלבד: לא ניתן להשתמש בחסינות של יום הזיכרון מפני ויכוח עם ההשקפה הלאומית-אמונית שמוצגת בצורה אינטליגנטית ונעימה ב"הבן יקיר לי", או להירתע מביקורת על הסוגיות האקטואליות שעולות ממנו ונותרות בלא מענה (למשל הפער שבין הזרם של מדן וגרנות לבין הזרם החרד"לי). ומעל הכל, יש לוודא שאופציית ה"אמירה" בעצם השידור של "הבן יקיר לי" נשארת פתוחה גם עבור נציגים ונציגות של אוכלוסיות אחרות, שתופסות באופן שונה לגמרי את משמעות הקיום, המדינה והצבא, או אפילו אוחזות בדעה שאין משמעות כזאת. כשם שחשוב שכלל הלוחמים והלוחמות ייהנו מגישה בשטח לחיזוק רוחני (אם רצונם בכך) כמו תלמידיהם של מדן וגרנות, כך ראוי להציב אלטרנטיבות ל"הבן יקיר לי" במקום לברוח ל"שרים בכיכר".
