אחים מרחוק: יחסם של החכמים באירופה בימי הביניים למשומדים ולחזרתם בתשובה // אפרים קנרפוגל }בר אילן
במדריך למוודה של האינקוויזיטור הדומיניקני ברנאר גי (Gui) מתחילת המאה ה-14, הוא מספר על טקס חזרה ליהדות כפי ששמע אותו מפי מומרים שנחקרו על ידי האינקוויזיציה המקומית. וכך הוא כותב: "אחרי כן פושטים מעליו את בגדו, רוחצים אותו במים חמים ומשפשפים בחול בחוזקה את כל גופו, ובעיקר את מצחו, חזהו וידיו, כלומר את חלקי הגוף שבעת טבילתו לנצרות נמשחו בשמן הקודש. אחר כך נוטלים את ציפורני ידיו ורגליו עד זוב דם. מגלחים את שער ראשו, מכניסים אותו למים זורמים והוא טובל בהם את ראשו שלוש פעמים... אחר כך מוציאים אותו מהמים ומלבישים אותו כותונת ומכנסיים חדשים. כל היהודים הנוכחים מנשקים אותו ונותנים לו שם" (גי ברנאר, 'מדריך לאינקוויזיטור', מוסד ביאליק). כפי שהראה יוסף חיים ירושלמי במחקרו על פרק זה, לגי היה מידע מדויק למדי על הטקסים היהודיים במקומו. התיאור מכיל טבילה כמו של מתגייר, וכן מעין היפוך של הסקרמנט הנוצרי. מניין זה הגיע? והרי על פי ההלכה התלמודית יהודי מומר (השם התלמודי הוא "משומד", וזה גם השם שננקט בתרגום העברי של הספר. השם "מומר" המוכר בדפוסי התלמוד הוא תוצר של צנזורה), שמבקש לחזור ליהדות אינו זקוק לשום טקס ולבטח לא לטבילה, שהרי התנצרות כלל לא תקפה מבחינת ההלכה. והנה גם פוסקים יהודים באותה תקופה מעידים שנהגה טבילה. כך למשל כותב הריטב"א בספרד הנוצרית כי המשומד "טובל מדרבנן משום מעלה" כלומר כדי לשקף את עלייתו למעמד ישראל גמור. והחזקוני בפירושו לחטא העגל מסיים ״מכאן למדנו טבילה ותער (כלומר גילוח כל הגוף, כולל הראש והזקן) לבעלי תשובה".
הספר שלפנינו חושף פרק מאלף בתולדות הרבנות באירופה הנוצרית בימי הביניים, שם נידונו מחדש מעמדם של המשומדים ושל אלו שחזרו ליהדות, באופן שחורג הרבה מדין התלמוד. בתלמוד הבבלי נקבע "אף על פי שחטא — ישראל הוא". אך הביטוי התלמודי לא עוסק בהמרת דת, שהיה עניין יוצא דופן בתקופה זו. רק בימי הביניים, ובייחוד בעקבות מסעי הצלב, נוצרה תופעה רחבה של המרות דת, וזו הצריכה סוג חדש של המשגה. את הטון קבע רש"י במאה ה-11 שפסק כי הכלל שישראל חוטא נשאר ישראל חל גם על המשומדים. הדבר נבע מתוך התחשבות במצבם וברדיפות שהביאו אנשים להתנצר, וגם מניסיון למשוך אותם חזרה לקהילה (מאותה סיבה התיר רבנו תם לאישה שחזרה ליהדות להישאר עם בן זוגה הגוי אם יתגייר). אך בה בעת היא נבעה מתפיסה עקרונית לגבי היהדות כמשהו שאי-אפשר באמת להסיר. אמנם עם הדורות הצטרפו דרישות שונות ממשומד שביקש לשוב, כגון טבילה, קבלת מצוות בפרהסיה או מלקות וייסורים שונים. ואת השינוי הזה מבקש הספר שלנו להבין.
הספר הוא אנטיתזה למהלך קודם, ולכן חשוב להבין את התזה שעימה הוא מתפלמס. במחקר קלאסי קבע יעקב כ"ץ, שהיחס האשכנזי למומרים היה זה שקבע רש"י. כ"ץ זיהה גם מגמות אחרות אך ראה בהן ביטוי ל"השקפה עממית" שלא קיבלה את עמדת בעלי ההלכה שההמרה אינה משנה את טבעו של היהודי. הוא פירש את הפסיקות שחוזר בתשובה חייב בטבילה, כפשרה עם המגמות העממיות. כך למשל קבע ר"י הזקן, נינו של רש"י, כי "טבילה זו שנהגו אינה אלא משום נקיות וטהרה... ומצוה ולא חובה". ואכן לטבילה זו הביאו הפוסקים כל מיני נימוקים אגדיים, כגון הדרשה על אסתר המלכה שהייתה טובלת כשעברה מ"חיקו" (כלומר מיטתו) של אחשוורוש ל"חיקו" של מרדכי (בבלי מגילה יג ע"ב), שכ"ץ ראה בהן אסמכתאות בדיעבד למנהג עממי. כך הוא גם פירש את תיקוני התשובה השונים כגון נשיאת ביזיונות, איסור רחצה (מלבד ערבי חג), צומות וכולי. אך קנרפוגל מגלה כי הוויכוח הוא למעשה פנים-הלכתי. הוא זיהה מגוון דעות ופולמוסים, בעיקר כאלה שנותרו בכתבי יד (חלק מהעונג של העיסוק בפוסקים בתקופה זו הוא חשיפת מקורות גנוזים).
בניגוד לטענת כ"ץ, שההחמרה ההלכתית חלה רק במוצאי ימי הביניים, כאשר היהדות הלכה והסתגרה, קנרפוגל מראה כי ויכוח ער התקיים לכל אורך ימי הביניים. השאלות נגעו לעניינים הלכתיים מגוונים: יין של אנוסים, תקפותם של קידושי וגירושי מומר, עליית כהן שהשתמד וחזר לברכת כהנים, קבלת עדותם, הלוואה בריבית ועוד. חשיבותן של שאלות אלה לחיי הקהילה מתבטאת בכך שהן מהראשונות שנשתמרו לנו באשכנז, עוד מהמאה העשירית. אחת התקנות המיוחסות לרבנו גרשום "מאור הגולה" היא שאסור להזכיר למי שהתנצר מאונס וחזר ליהדות את עברו. זהו מקרה מבחן לרבנות, שכן הוא דורש לעסוק במפורש בשאלות של מדיניות וקהילה.
השינוי העיקרי, טוען קנרפוגל, התרחש בין ימי רש"י לבעלי התוספות שקמו אחריו. הוא רואה בכך ביטוי לשינוי במציאות הנוצרית שסביבם: מסע הצלב הראשון וההתנצרות ההמונית (ואז השיבה החלקית) שליוותה אותה, וכן ההפיכה של היהודים לאויב דמוני בין מסע הצלב הראשון לשני. החרפת היחסים בין יהודים לנוצרים השפיע על היחס למומרים והקשה את חזרתם. בה בעת היה גם שינוי ביחס הממסד הנוצרי אל היהודים שהתנצרו כדי להינצל ממוות — שנחשבו עתה כמי שבחרו מכך מרצון (שהרי המרת דת בכפייה נאסרה על ידי הכנסייה) וגם זה השפיע על היחס ההולך ומחריף בקהילה היהודית כלפי מומרים. ההתנצרות נתפסה במאה ה-12, משני הצדדים, כמעשה שגם אם תחילתו באונס, סופו ברצון. בעלי התוספות הלכו על כן וצימצמו את תוקפה של דוקטרינת רש"י ביחס למשומד, ודרישת הטבילה הפכה מעניין של הרתעה או כפרה למעין טקס גיור, דרך חדשה לבטל את הנצרות.
הספר הזה הוא הספציפי ביותר מבין ספריו של קנרפוגל, שתורגמו לעברית. מי שאינו מעוניין בנושא המרות הדת (ולמה שלא תתעניינו?) יכולים לראות בכך מקרה מבחן לתולדות ההלכה. טקסטים הלכתיים מצוטטים במלואם ומנותחים, והמחבר עושה עבודה יפה בתיווך השפה הרבנית הדחוסה. הנה למשל בתשובה המיוחסת לרש"י: "דאין המרות האידנא בין דאיש בין דאישה לשם עבודת כוכבים ויצר דעבירה עדיין קיים"; ובלשוננו: המרת דת כיום אינה לפגניות כמו פעם, אלא מתוך מניעים רומנטיים. זה לא ספר פשוט או מבואי, אבל הסיפור שהוא מגולל מרתק ויעניין את כל מי שמעוניינים ביחס לאחר או בתופעת ההלכה כיצור חי. ומבעד לשפה ההלכתית אנו פוגשים את המומרים הללו שחצו את הגבול הלוך ושוב, ומראים שהוא לא היה בלתי חדיר וגם לא מוגדר לגמרי. כך מובא בספר תיאור של רבנו יונה מגירונה במאה ה-13 על משומד שעבר ממקום למקום ובכל אתר הכריז שהוא יהודי או נוצרי לפי הצורך. זה סיפור היסטורי מאלף, שבו מסורת, פרשנות, ריאליה, אידיאולוגיה ומדיניות חברתית מעורבים יחד לבלי התר. •
