"הפועל בשבילי זה כל החיים. מגיל שמונה, זה הכל בשבילי". הציטוט הזה יכול להיאמר על-ידי כל אחד, אבל כשהדובר הוא גדעון טיש זה נשמע אחרת. לטובת הקוראים הצעירים: גדעון טיש הוא גדול שחקני השדה שלבשו את החולצה האדומה. אם חודורוב לבש את החולצה השחורה, טיש היה הפרח האדום.
עד קום המדינה הפועל ת"א זכתה בחמש אליפויות, אך לאחר מכן כלום. ואז הגיע טיש. נער בן 16 שעולה לבוגרים והולך לשנות את הקבוצה ואת הפועל שלנו לנצח. טיש היה זה שנתן לקבוצה את האופי שהפך לסימן ההיכר של הפועל. שחקן חזק שלא מפחד מאף אחד. טכני ובעל בעיטות שהרעידו את בלומפילד ואת הליגה כולה.
ב-1957, בעונתו השנייה, כבר זכה באליפות שרשומה על שמו. ב-1961 כבש את שער הניצחון בגמר הגביע וגם היה מלך השערים של הקבוצה, כמו גם ב-1963 (אז גם זכה בתואר שחקן העונה יחד עם חברו יעקב חודורוב). כשהייתה נפסקת בעיטה חופשית, כל הקהל היה צועק לפני הבעיטה: "טייייישששששששש". הוא היה מנהיג שקט וכריזמטי, כזה שמבט שלו מספיק כדי לסדר לשחקנים את הראש. כל שחקן שעלה לבוגרים יודע לספר כמה תמך בו, עודד אותו ועזר לו להשתלב. ולמרות השערים, הוא גם היה פועל שחור: ה"כניסות" שלו, מילה ישנה ועדינה למושג "כיסוח", היו לא פחות מרשימות מהשערים שכבש. האוהדים הוותיקים שזכו לראות אותו אמרו שרק 30 שנה אחר כך קם שחקן ברמתו, בחור יפואי קשוח בשם משה סיני.
אירוע אחד שינה את מסלול הקריירה שלו, והכל בגלל בור בדשא של בלומפילד. כל האצטדיון שמע את ה"קנאק", ברגע שהרגל של טיש נשברה לשניים. ההחלמה הייתה ארוכה, ואחריה הוא כבר לא היה אותו טיש הבלתי ניתן לעצירה. ולמרות שזכה עם הפועל בעוד שתי אליפויות, הוא הלך ונעלם בין דפי ההיסטוריה האדומה, עם שלוש אליפויות וגביע, כשרק קריאת האוהדים עדיין מהדהדת בלב.
אבל מה לבחור צעיר (יחסית) כמוני ולשחקן שפרש עשר שנים לפני שנולדתי? האם שורתם האלמותית של עלי מוהר ואריק איינשטיין בשיר "ואלה שמות"? "רק עוד אדגיש את גדעון טיש, את גלזר סטלמך שום וקיש"? לא. בעולם שבו מה שקרה אתמול לא משנה ואם שיחקת כדורגל לפני שהגיעה הטלוויזיה - אתה קיים רק בכותרת דהויה בעיתון ישן. התשובה היא מסורת, מורשת ואהבה. אהבה מאב לבן. אבא שלי, יגאל שילון ז"ל, היה מספר לי את סיפורי הגבורה של אליליו, חודורוב וטיש. ואם לרגע נפערה בין שנינו תהום אינטימית, הייתי רק צריך להגיד את השם טיש, וחיוך היה נפרש על שפתיו.
לפני מספר שנים הקמתי ביחד עם ענבל ברנע את המיזם "משחק השבת" שכל כולו שימור ההיסטוריה של הפועל ת"א, וביחד עם "ידיעות אחרונות" הפגשנו את כל אגדות הפועל על הדשא בבלומפילד. לראות את שייע פייגנבוים ומשה סיני מחבקים בדמעות של ילדים את גיבור ילדותם טיש, ולשמוע את דרור קשטן ז"ל מספר שגדעון היה זה שאימץ אותו ללבו ולחדרו במסעות נבחרת ישראל היה מחזה מופלא שבעיקר היה הרבה יותר מכדורגל, כי הפועל זה בני אדם לפני הכל.
בשיחותינו האחרונות בטלפון הבטחתי שאבוא לשתות איתו קפה. אפילו הכנתי לו בסוד חולצה אדומה מספר 6. אבל החיים הם דבר מרגיז. הקפה התקרר והחולצה עדיין בארון.
ובלילות יפו, יש אוהדים שנשבעים שאם אתה עובר ליד בלומפילד, אתה עדיין יכול לשמוע את הרוח שורקת, "טייייישששששששש". בערב יום העצמאות של ישראל, עצם גדעון טיש את עיניו, בגיל 86. הוא השאיר אותנו עם רוחו המיוחדת והאצילית.
