הקאמבק השקט לפני שבועיים, נגד עירוני טבריה, היה מה שהכריע אצלי את הסוגיה: בית"ר ירושלים, תרשו לי להמר, תיקח אליפות.
זה לאו דווקא בגלל הדרך שבה הפכה בפחות מ-20 דקות פיגור של שני שערים לשלוש נקודות. זו גם לא בהכרח העובדה שניצחה, שוב, בדקה ה-90 פלוס. מזל של - אתם יודעים מה אומרים. זה יותר זה שבית"ר עשתה ניצחון של רוח, של אנרגיות סוערות, במשחק ללא קהל.
בית"ר ירושלים, מקובל לומר, מוכרת לפני הכל אטרף. זה מחצב הטבע שלה. את מה שלא עושים ה-11 על הדשא, יעשה היציע. לאף קבוצה, עם כל הכבוד להפועל ת"א או למכבי חיפה, אין את זה. לא בדציבלים האלה. האוהדים בצהוב-שחור, לטוב, לפעמים גם לרע, הם מכופפי חוקי פיזיקה. מאיצי חלקיקים. פותחי שערים. או בקיצור: מניעי שרירים תפוסים.
והנה, מבלי להתכוון בית"ר הוכיחה מול טבריה נקודה: יש לה מספיק שמש כדי להאיר, בהכי פרוז'קטור, מול אצטדיון דומם. יש לה מספיק כלים מקצועיים כדי לחולל ניסים מתוך הדשא החוצה, לא רק מהיציעים פנימה. כמובן שהקביעה הזו צריכה לעמוד למבחן משמעותי יותר, כלומר תעמוד למבחן משמעותי יותר, כבר במוצ"ש הקרוב נגד באר-שבע, מול קהל חוץ. משחק שבו לרשות בית"ר תעמוד רק בית"ר.
עד היום במפגש הקבוצות השמחות של הכדורגל הישראלי, העדיפות נטתה לבאר-שבע, בזכות הקישור האחורי הדפנסיבי. כלומר ונטורה ואליאל פרץ. היחס הזה הוא היום אחר. אנחנו לא יודעים איך וכמה, אבל אחר. לא בגלל מאזן הפיזיות במרכז השדה, שעדיין נוטה לבאר-שבע, אלא בגלל מי שאינו: דן ביטון. בלי התפוקה יוצאת הדופן שלו, באר-שבע היא קבוצה בהסתגלות. עדיין קבוצתית, עדיין שוטפת, אבל מסתגלת. אחרת. אני מהמר שהאחרת הזה, בשליש האחרון של הדשא, יהפוך את באר-שבע לפחות אפקטיבית מאצילי את שועה של בית"ר.
זהו. יש עוד משהו משמעותי שקרה העונה לבית"ר (מלבד הגנה שהתייצבה) וכדאי לומר: היא התחילה להאמין בעצמה. עצם הרעיון של לרוץ עד הסוף, זה שבעונה שעברה נשמע כמו משהו שקורה מעבר להרי החושך, אצל אחרות, קבוצות גדולות ומפחידות, כבר נשמע פחות מפחיד מבחינתה. למעשה, מבלי ששמנו לב, נפלה שם ההבנה: בית"ר הנוכחית היא קבוצה גדולה. כן, גם אם לפעמים המאמן שלה חושש לדבר כמו מאמן של קבוצה גדולה עם מטרות של קבוצה גדולה.
