נלך פשוט: כשיש לך את השחקן הכי מדהים בליגה, את הגרזן הכי מפחיד ויעיל, את המשחק הקבוצתי הכי מרשים ואת המאמן הכי טוב – אתה יכול להתחיל לזמזם בראש שיר אליפות.
כן, ברור. מטופש להמר על אלופה כשהפער הוא שתי נקודות, יש עוד 27 בקופה ולקבוצה שדולקת אחריה קוראים בית"ר ירושלים, סוערת ומתפרעת בקאמבקים מטורללים, בעונה שהתסריט שלה כאילו נכתב במיוחד עבורה וברובריקת הלוקיישן של סצנת הסיום מודגש בצהוב שחור: גן סאקר. אבל אז אתה מסתכל על קינגס קאנגווה דוהר לשער במשחק קריטי מול מכבי ת"א, ואומר לעצמך: זה של באר-שבע העונה (אני לא אוהד אז נחסכים ממני גינוני עמה יעמיק).
התחושה שמתקבלת כשצופים בקאנגווה היא שהבחור מרחף שתי ספרות מעל המשחק ובכל רגע שיחליט הוא יכול לכבוש. עניין טכני שכולו נמצא בנוירונים שמתרוצצים אצלו במוח. כשראיתי אותו יורד להפסקה בבלומפילד ומסמן ליציע תנועה מגונה / מחווה לחבר / שתיים סוכר – היה לי ברור שיתפוצץ במחצית השנייה.
העונה של קאנגווה היא כמו הדריבל שלו. התחיל אותה לאט, כמעט עצל, ואז כשהוא מחליט להאיץ, נראה אתכם עוצרים אותו. המקסימום שתצליחו זה להחליק על התחת כמו אסאנטה.
ואם כבר גליצ'ים, שווה להציץ באלה של לוקאס ונטורה. רוצח שקט במרכז המגרש ששובר התקפות ביעילות כירורגית (לא תמיד צריך גליץ', לעיתים רק תזמון והבנת משחק) ויודע בדיוק מתי למסור מהר קדימה ומתי להניע כדור. זו תהיה האבחנה הכי שחוקה בעולם, אבל הצמד קאנגווה-ונטורה הם החומרים שמהם עושים אליפות.
כשעוטפים את השניים בצבא של חיילים ממושמעים שרן קוז'וך שידרג בצורה לא פחות ממדהימה (ד"ש לאליאל פרץ וגיא מזרחי), פלוס כמה כישרונות יצירתיים (געגועיי לדן ביטון) – יש לך קבוצה עוצמתית ויציבה שרצה כבר שנה שנייה לאליפות בתקציב נמוך מזה של מכבי ת"א ומכבי חיפה.
ומילה על קוז'וך, המאמן הכי טוב בליגה. האיש הנחיל שיטה סדורה, עקרונות ברורים (לעיתים נוקשים, אבל זה המחיר של מחנכים מעולים), והשחקנים שלו מביאים אותם לדשא בצורה כמעט מושלמת. קוז'וך שולט בקבוצה בצורה כמעט טוטאלית, ואת זה אי-אפשר להגיד על אף מאמן בליגת העל. בתוך כל הרעשים (הארכת חוזה), הלחצים (ראיתם איך בית"ר השתנקה כשטיפסה לפסגה?) והידיעה שיש לו כל כך הרבה מה להפסיד - קוז'וך מצליח לשמור על קור רוח ולהוביל את באר-שבע בפסגה ברוב שלבי העונה. היא גם תסיים שם.
