ליום העצמאות המסורות שלו. טקס המשואות, חידון התנ"ך, המנגל, וכמובן – המצעדים ברדיו. לפעמים מצעד הגששים, לפעמים שירי משוררים, והשנה – מצעד שירי הלהקות הצבאיות של רשת ג'. ובמקום הראשון: "שיר לשלום" של להקת הנח"ל. ברגע אחד מצעד שירים של צהריים מנומנמים בחג הפך לכותרת. שלום במקום הראשון? מי היה מאמין. ברשתות כבר החלה מיני-סערה בין מי שטענו שזו ההוכחה האמיתית להמיית ליבו של העם לבין מי שהתעקשו שמדובר בהצבעת מחאה של מיעוט ממורמר שבסך הכל רוצה להוכיח שעוד יש לו כוח במרחב הציבורי. האמת לא כל כך משנה, אבל הניצחון של השיר מזכיר איך תרבות יכולה לעורר לרגע שיחה.
שיר לשלום יצא ב-1969, בתקופת ההיפים בארצות-הברית והאופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים פה בישראל. יענקל'ה רוטבליט, שנפצע בעצמו במלחמה, הודה שכתב "שיר קצת נאיבי למדינה שאמרה שהיא רוצה שלום". עוד לפני שנולד, צונזר השיר, כש"שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות" הומר ל"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות" בשל לחצים צבאיים. בהמשך הפך להמנון לא רשמי של תנועות השלום הישראליות, והושר על במות בהפגנות נגד פוליטיקאים או בעדם – כולל בלילה ההוא בנובמבר 95'.
אז איך "שיר לשלום" הגיע למקום הראשון במדינה במלחמה בלתי נגמרת, שבה אמון הציבור בסיכוי לתהליך מדיני נמצא בקרשים? הצבעת מחאה זו תשובה אחת, אבל ישנה גם אפשרות אחרת – לתרבות יש פריווילגיה להעלות על נס תקווה גם אם אין לה שום מצע להתגשם. בעצם, היום שיר לשלום לא מאיים על אף אחד, כי המחנה שהוא ייצג כמעט נעלם, ולכן אולי קל יותר לבחור בו. ובמצב כזה, השלום הופך מקריאה קונקרטית להמיית לב נטולת הקשר היסטורי.
פעם, עוד לפני שכל בחירה תרבותית הפכה לקטטה מחנאית, השלום היה חלק מהנוף התרבותי גם בימים הקשים ביותר. מ"הייתה לי קופסת צבעים" של עפרה חזה, שציירה שלום, דרך "שלום היא מילה שימושית" ועד "עושה שלום במרומיו" – תפילה שכל יהודי מאמין אומר שלוש פעמים ביום. יש משהו מצחיק בכך שיש אנשים שרואים במילה "שלום" איום, אבל הם יכולים להיות רגועים. הנה, הגענו ליום שבו במצעד שירים אחד השלום הפך לנוסטלגיה. לא יותר. גם זה גלגול תרבותי.
