הראשון לציונוב
עם כל הכבוד ל"ארץ נהדרת", את הסאטירה החדה של יום העצמאות ה־78 סיפק הרב אייל ציונוב. הוא התייצב ביציע של טקס המשואות עם גלימה, מצנפת ומשקפיים כהים, שהספיקו כדי לשים ללעג מושחז את כל מה שנשאר ממנו רק עטיפה וכיבודים: הממסד הדתי, הפרטאץ' הישראלי, ובעיקר הטקס עצמו.
אחרי שהלוק הרבני שלו שיכנע את רואיו, וגם את הבמאי, שמדובר ברב הראשי הספרדי, הוא הוגדר כמתחזה לראשון לציון. אבל אם בהתחזות עסקינן – במעמד החגיגי היו רגעים ארוכים מדי של תשדיר בחירות שהתחזה לטקס משואות. ציונוב, שאולי ראוי לתואר השני לציון, או הראשון לציונוב, הוא באמת רב ודרשן עם נוכחות בחוגי הפריפריה של ש"ס ועמודים פעילים ביוטיוב ובטיקטוק, בחלקם הוא מוצג כמשיח בן דוד. עם בגדי הראשון לציון הוא תר את הארץ כבר שנה וחצי. מצולם במערת המכפלה ובהר הבית ובבתי כנסת רבים. מברך את מירי רגב ומתרועע עם רבנים. מהתרשמותי האישית אחרי ראיון איתו, הוא לא לגמרי מטריל, לפחות לא באופן מודע. יש משהו מתעתע, חמקמק, בין מחויבות עמוקה לדמות ובין התמימות שבה הוא מספר על תחפושת פורים שקיבל ונשארה לכל השנה, מציבה בלי כוונה שאלה חדה על מה המהות בתוך כל העטיפות. פוליטיקאי בכיר כתב לי אחרי הראיון שבו הטיף ציונוב לשלום פנימי ופיוס: הוא לפחות לא מקלל.
באשר לטקס עצמו: בכל שנה מכרסמים עוד קצת בממלכתיות. השנה זה היה בביסים גדולים במיוחד. תאוותניים. יש תכף פריימריז למירי רגב, אז היא צירפה את עצמה לכניסת המכובדים על השטיח האדום, זו שפעם הייתה שמורה ליו"ר הכנסת בלבד. לפני כמה שנים נדחף אליה גם ראש הממשלה (אדלשטיין, למשל, לא איפשר זאת. ונתניהו נכנס בנפרד. בממשלת בנט ראש הממשלה פשוט ישב מראש ביציע, כמקובל), והנה מתברר שגם השרה הממונה צריכה לפסוע לצידם. עוד תקדים קטן שאיש כבר לא משגיח בו בשטף המסורות הנרמסות.
כל הקונספט של השרה הממונה הוא שיגעון שהתרגלנו אליו: תיק המשואות נודד עם מירי רגב באשר תלך. ממשרד התרבות למשרד התחבורה. היו לה שנים יפות וחשובות באחריות על הטקס. היא פתחה וגיוונה. אבל האופציה הפכה לאובססיה והג'וב הזה נרשם על שמה בגלל כישורים אחרים: מספר הפעמים שבהן רואים את נתניהו, את רעייתו ואותה עצמה ביציע.
ובכלל, היקף הכיבודים לראש הממשלה: מהנאום בשנת ה־70 למדינה, למורת רוחו של יו"ר הכנסת דאז אדלשטיין שניסה לשמור על עצמאות המעמד, ועד ההצהרות המוקלטות בשנים שחלפו מאז. שטח משוחרר שלא יוחזר; תשדירי בחירות קטנים וארוזים היטב. בהתחלה של דקה או שתיים, אבל השנה כמעט חמש דקות תשדיר מוקלט של נתניהו שיכול היה לנאום בלייב ובלי האפקטים.
עוד תקדים נרשם עם הקלטות של ראש הממשלה ששולבו אפילו בביצועי השירים, וכמובן גם גלישה לטקסט של המשיאים. גל הירש למשל, שבחזרה הגנרלית לא הזכיר את נתניהו בשמו – ננזף, ובטקס עצמו הוא לא שכח להודות לראש הממשלה. עוד תירוץ לבמאי להראות שוב את בני הזוג ביציע.
היו גם רגעים יפים, אפילו אדירים, שגם שכבת התעמולה לא פגמה בהם: ארי שפיץ, דינה בן יהודה, אורה חתן. וכמובן חאבייר מיליי, שהוזמן אחרי שהתברר שדונלד טראמפ כבר לא יבוא. לא קיבלנו אמריקה, אז לפחות אמריקה הלטינית. וזה יצא לטובה. מיליי הוא חבר ולא פטרון. הברית היא לא של אינטרסים אלא ערכים.
הקיטור הוא לא חמיצות בחג אלא להפך: זה של כולם. אפשר להרגיש בנוח לדרוש שכולם יוכלו להרגיש בנוח בטקס שחוגג את קיומה של המדינה, לא של הממשלה.
הקריאות "ביבי! ביבי!" קצובות ומאורגנות מהיציע, שיקפו יפה את מפת חלוקת ההזמנות. אז שווה להזכיר שגם בשנת פריימריז, היציע לא שייך לקבלני קולות בליכוד. והנה הצעה לסדר: להחזיר את הטקס לכנסת. לא רק ליו"ר הכנסת, אגב, אלא גם לכנסת. בית העם. עם ייצוג גושי מאוזן ואפשר גם בלי שר ממונה. עם קריטריונים שקופים לחלוקת ההזמנות ובלי יכולת לספסר בהן. אם כך היה, גם ציונוב, עם או בלי הגלימה, לא היה מצליח להשיג אחת ליציע.
גייסות השריון
בשבוע הקרוב אמור היה הליכוד לבחור את מועמדיו לכנסת הבאה. לפי החוקה של מפלגת השלטון, הפריימריז לרשימה צריכים להיערך, לכל המאוחר, שישה חודשים לפני מועד הבחירות לכנסת. כלומר ביום שני הבעל"ט, 27 באפריל.
בדרך כלל, כנסות נוטות להתפזר תוך כדי קדנציה שלא כדרך הטבע, ולכן הפריימריז נערכים כשהכנסת ממילא כבר לא פעילה. אבל דווקא ממשלת 7 באוקטובר זכתה להאריך ימים עד שנתניהו נאלץ להשתמש בנימוק של מצב ביטחוני ולעקוף את החוקה. הרי לא יעלה על הדעת לבחור את נציגי הכנסת הבאה בזמן שנדרשת משמעת הצבעות בכנסת הנוכחית. אם הפריימריז באמת היו נערכים במועדם, כל אותם ח"כים שהיו מגלים שנפלטו מהרשימה – ולפי כל הניתוחים מדובר בכמחצית מסיעת הליכוד – היו יוצאים לחגיגת עצמאות משלהם במושב הקיץ.
מה בעצם נותר לנתניהו? הרבה עניינים פתוחים ומעט זמן. יהיה מושב קיץ קצר. נתניהו יצטרך להחליט בו, דווקא כשהוא חופשי משיקולי שרידות הקואליציה, הרי היא כבר שרדה, אם לקדם את חוק הגיוס שדורשים החרדים יחד עם חוק הארכת השירות שמבקש הרמטכ"ל. ההתלבטות המרכזית בצמרת הקואליציה היא מה יותר גרוע לקמפיין: להגיע לקלפי אחרי שכבר העברת חוק השתמטות, או לרוץ לבחירות בידיעה שאם תנצח, תעביר אותו. יש גם את פיצול תפקיד היועמ"שית, את רפורמת התקשורת, אולי גם הקמת ועדת חקירה לא־ממלכתית. לא את הכל יספיקו. אבל רק אחרי שהמליאה תסיים את תפקידה, הח"כים ישוחררו לפריימריז בסוף יולי.
במפלגה יש שמועות שזו לא רק דחייה לקיץ אלא שעד אז, אולי גם כללי הטקס ישונו: בסביבת נתניהו מדברים על דחיקת המחוזות והקטנת כוחם של המפקדים המאורגנים. מוטי קסטל בערוץ 14 כבר העלה את האפשרות שתוקם ועדה מסדרת. זה מרחיק לכת בליכוד, אבל הפרסום והאכסנייה מעניינים. למי יש עניין לשחרר בלון ניסוי כזה?
גם בהנחה הסבירה שלא ניתן לבטל את הפריימריז, ובעצם את המנגנון כולו, נתניהו עצמו עסוק מאוד בשאלת השריונים: לבחירות שאחרי 7 באוקטובר הוא יצטרך לבוא עם נציגים מקרב נפגעי 7 באוקטובר. האב השכול ופרשן ערוץ 14 איציק בונצל מאוד מעוניין בשריון. אבל חזק ממנו בבורסת השמות דדי שמחי, גם הוא אב שכול עם נוכחות ציבורית בולטת, שבוחן באיזו פלטפורמה להצטרף. שם נוסף שנלחש השבוע בליכוד, אחרי טקס המשואות, היה טלי גואילי. סוג של קונטרה ממלכתית לטלי גוטליב. נשאר רק לנסות לשכנע אותה.
מלבד שריוני הליכוד, בפאזל של נתניהו יש גם את משימת ארגון הגוש. השמות שהוזכרו כאן כמועמדים לשריון הם גם שמות שמועמדים לפלטפורמה פוליטית אחרת, אולי כזו שתציל את סמוטריץ' מאחוז החסימה, לצד עופר וינטר. ואפילו משה כחלון, שמוזכר כמועמד אפשרי לקאמבק בליכוד עצמו או במפלגת לוויין.
בכלל, נתניהו מעדיף כרגע להקפיא את התהליכים הדמוקרטיים במפלגת השלטון. הבחירות לוועידת המפלגה, שנערכו לפני חמישה חודשים, לא ננעלו רשמית בגלל טענות לאי־סדרים, כמה נוח, באופן שמאפשר לנתניהו לא לכנס את הוועידה ולקיים בחירות לראשי המוסדות. החשש העיקרי הוא מדוד ביטן, שצבר כוח לא מבוטל ועשוי להתמודד לראשות הוועידה. זה תפקיד רב־עוצמה שמאפשר בחלון נדיר של שלושה חודשים לשנות את החוקה גם באמצעות רוב רגיל במקום הדרישה הקבועה לשני שלישים. נתניהו עצמו שקל להתמודד לתפקיד, אבל חזר בו כשהבין שגם זה לא ישכנע את ביטן לפרוש מהתמודדות. יו"ר התנועה היה מנצח, אבל בשביל מה להסתכן בהפרש לא מכבד כשאפשר פשוט לדחות את הבחירות לאחרי הבחירות?
הגלקטיקוס של המתונים
כשהפער בין הגושים הוא חודו של מנדט, ייתכן שצריך לחפש את ההכרעה בשברי האחוזים שתחת אחוז החסימה. המון אנרגיה פוליטית מושקעת כרגע באזור הדמדומים שבין הגושים, שבו יש לכאורה מעט מצביעים אבל הרבה מועמדים. שני השמות הבולטים הם בני גנץ ויועז הנדל. שניהם לא פוסלים את נתניהו אבל כן את שותפיו, ועשויים לחבור זה לזה אם לא ימצאו אלטרנטיבה אחרת. אבל יש בו עוד רסיסי ארגונים, תנועות, מפלגות, וגם בודדים.
במוצאי יום השואה נערך מפגש בבית משפחת זוסמן. אצל הוריו של בן ז"ל שנפל בקרב. רשימת המוזמנים היא הגלקטיקוס של הכוחות המתונים בזירה הציבורית: בני גנץ, חילי טרופר, יועז הנדל, יואב הלר, עליזה בלוך, מאיה מורנו, הרב אלחנן דנינו, חזי נחמה, דוידי בן ציון וכמה תנועות מילואימניקים כמו אל הדגל וכתף אל כתף (שלמחרת הכריזו על הצטרפות לבנט). לא כל המוזמנים הגיעו. לא כל מי שהגיע נשאר עד הסוף. כולם שם מדברים אחד עם השני בנפרד, אבל צבי זוסמן הציע להם לשבת בחדר אחד. כולם עם כולם. אנשי גנץ רצו להוציא הודעה משותפת לתקשורת, או לחתום על הצהרה. אותו זה משרת כמי שמבקש להוביל את המהלך. השותפים האחרים נבהלו. לא כולם החליטו על הצטרפות לפוליטיקה. לא כל מי שהחליט רוצה שידעו שהחליט.
בסקרי דעת קהל יש תמיכה נרחבת לרעיונות שהושמעו בחדר: פוטנציאל של בין שבעה ל־20 מנדטים שמחפשים שבירה של הגושים, הפסקת החרמות, מפלגה חדשה, אבל זה לא מתורגם בינתיים לשיקולי הצבעה. אולי אף פעם.
המשתתפים מתייסרים בשאלה כפולה: כמה ישראלים באמת רוצים לקנות את הסחורה, ולא פחות חשוב – ממי. לגנץ יש פלטפורמה. יש מנגנון ויחידות מימון, אבל באופן עקבי הסקרים מראים שהציבור לא מוכן לראות בו הפרזנטור של הרעיון. את הסחורה הזאת קנו ממנו כבר יותר מדי פעמים. אין לו מספיק כוח משיכה לסדר את יתר החלקיקים סביבו, וגם אם כל סך החלקים יתחברו – ספק אם ניתן לרוץ כך עד הסוף, בלי חבירה למפלגה גדולה יותר.
לגנץ אישית אין הרבה אפשרויות: איזנקוט ולפיד כבר היו שותפיו ונטשו אותו. הוא לא מתגעגע וגם הם לא. רק בנט יכול לקחת אותו. דפנה ליאל פירסמה לאחרונה על פגישה בין השניים. גורמים ששוחחו עם בנט אחרי אותו מפגש שמעו שאין לו כוונה לקחת את גנץ. היוזמה לפגישה ביניהם הייתה של כחול לבן. מצד שני, בשיחות אחרות אמר בנט שידאג לארגן את רסיסי הגוש ברגע האחרון, כדי לא לאבד קולות. גם עם הנדל יש לגנץ היסטוריה לא מלבבת, שניהם מחפשים אופציות אחרות, אבל יתאחדו אם יגלו שאין אלטרנטיבה.
גם זו דילמה של מי שמנסים להתייצב בין הגושים: להצטרף עכשיו מדוללים לפלטפורמה גדולה במחיר סולידי, או להמר כל הדרך על כל הקופה: ארבעה מנדטים עצמאיים אחרי הבחירות שווים הון. הדרך אליהם עוברת על גשר צר מאוד של אחוז החסימה.
