התובנה שאני לוקח מיום הזיכרון ויום העצמאות אל תוך השגרה: זה פשוט לא נכון שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר. כלומר, ברור שהוא לוקח, אבל כל כך הרבה "הטובים ביותר" מסתובבים בינינו.
בישראל 2026, כל הארץ סטיקרים, בכל מקום שלא תלך הם נועצים בך מבט מכל קיר. יש לי אובססיה למדבקות הרחוב. אני מוצא את עצמי שמח בכל עיכוב של הרכבת, שמאפשר לי עוד כמה דקות ברציף, אני קורא ועושה גוגל על עוד שמות שלא הכרתי.
"נאום המעלית" הוא מושג מעולמם של יזמים שונים - אם נכנסת למעלית יחד עם אדם חשוב, עשיר או בעל השפעה, יש לך הזדמנות להציג את עצמך ולתאר את תמצית הפרויקט שאתה מבקש לקדם. זה חייב לקרות בזמן נסיעה משותפת בין כמה קומות, ולכן תמציתי וממוקד מאוד. יש נאום מעלית של תסריטאים שמחפשים בית הפקה, יש נאום מעלית של הייטקיסטים שמחפשים משקיע, ויש נאום מעלית של שתדלנים פוליטיים שמבקשים לשווק אינטרס לחבר כנסת או לשר.
הסטיקרים שמקיפים אותנו מכל עבר הם נאום המעלית של מיטב בנינו ובנותינו. בני דור המילניום, דור הטכנולוגיות והמסכים. במקרה של חללי המלחמה זה אפילו קצר יותר, נאום סופר-תמציתי שחייב להיכנס על מדבקה בגודל של כמה סנטימטרים. קצר מכמות המילים שאפשר לומר במעלית בין כמה קומות.
והם פרצופים כל כך טובים, שלכל אחד יש מה לומר לעולם. ועל מה הם מדברים במשפט הזה שנבחר להיות הנרטיב המרכזי של חייהם בכמה מילים ספורות? על המאבק עם הקושי, על צמיחה מתוך משבר, על איך לגדול, איך להיות יותר טוב, איך להתמודד עם הקיום, איך להרבות אהבה, איך להרבות שמחה - אצלך פנימה ואצל מי שסביב. על חיים של שליחות, על מסירות לאחים שלך, לעם שלך, לארץ.
אחד הסטיקרים האהובים עליי הוא "שמעתי. צודק. אשפר" של סרן איתן פיש. יום אחד הבת שלי חוזרת מבת-מצווה של חברה עם תחתית לספל שחולקה כשי למשתתפים, שעליה הודפסו שלוש המילים של איתן, קצין שריון שנפל בקרב ברצועת עזה במהלך המלחמה. איתן, ילד בן 23, תימצת לשלוש מילים את כל מה שאנחנו צריכים לרצות שיהיה בנו: הקשבה, צניעות, ענווה, ניהול עצמי נטול אגו, ושאיפה אמיתית להתקדם ולהיות יותר טוב.
ואתה רואה את זה ואומר, זה לא אמיתי. זה הנוער? זה הדור שנולד אל תוך עולם של טלפון סלולרי, שמאז שהיה בבית הספר היסודי יש לו בכיס אפליקציות שכל מהותן היא עיסוק בחיצוניות, שגדל בעידן שבו היעד המרכזי הוא להראות לעולם כמה כיף לכם, כמה אתם מוצלחים, יפים, שזופים וחוגגים את החיים?
והנה המדבקות מוכיחות שהחבר'ה האלה שמים פס אחד גדול על מרק צוקרברג ועל הסיני עם השם המסובך מדי, הבעלים של בייטדאנס שפיתחה את טיקטוק. אצלם הכל עמוק, יש להם הגות, מחשבה וחיכוך אמיתי עם החיים. ניכר לגמרי שהם חוו כאב עוד בחייהם הקצרים, והם חשבו עליו, עיבדו אותו, העמיקו בו, וגדלו ממנו.
וכשחושבים על זה, יש משהו מאוד מבאס בקירות הסטיקרים. אתה מסתכל על הקיר, רואה את כל הטובים האלה שהלכו, ומבין כמה טוב איבדנו במלחמה הזאת. ומבין את הקלישאה הזאת שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר.
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד", כותב שאול טשרניחובסקי בשנת 1938, בשיר קינה לחללי היישוב העברי שנפלו בפרעות תרצ"ו-תרצ"ט, "הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת, בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת".
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט הזה, בתור חייל צעיר, על קיר אנדרטת אגף המודיעין בגלילות. הוא הכה אותי בהלם, ברמת הדיוק של הנרטיב שלו, והוא גם גרם לי להרגיש כל כך קטן.
מסתובבים בינינו עוד המוני סטיקרים חיים
אבל הנה, מיום הזיכרון ומיום העצמאות האחרונים אני יוצא עם מסקנה הפוכה לגמרי: אלה שהלכו מאיתנו הם באמת נפלאים בכל קנה מידה. הם לקחו את האהבה שלהם לעם ולארץ לקצה ומימשו את מסירות הנפש דה פקטו. אבל! מסתובבים בינינו עוד המוני סטיקרים חיים.
הסתכלתי ביום שלישי על האלפים שהיו בהר הרצל, ראיתי סרטונים מלא מעט חלקות צבאיות אחרות. מי הם הצעירים האלה שעלו לבתי העלמין, בני נוער שמחויבים כל כך לסיפור הלאומי שלנו?
מי הם? אני יכול לומר לכם בקלות, כי אני בא איתם במגע מדי יום. כי חלק מהם גדל ברגעים אלה אצלי בבית, וחלק אחר הם חברים של ילדיי, וחלק אחייניי. עם חלק אני נפגש במכינות קדם-צבאיות, ובחודשים הראשונים של המלחמה ראיתי את חלקם בתוך הצבא כשאני מילואימניק והם בסדיר. אני יודע מי הם כי אני מתקשר איתם כל הזמן, כולנו בעצם מתקשרים איתם. רק צריך לשים לזה לב.
ואני אומר בביטחון מוחלט שהנופלים הם פשוט תמצית קטנה ונפלאה של הדור שלהם. חנוך דאום סיפר בעיתון של יום הזיכרון על פגישה עם לוחמי צנחנים שבה שאל מי מהם איבד חבר במלחמה. כולם הרימו יד. והוא ממשיך לשאול מי איבד שני חברים, שלושה, וארבעה. עדיין כל הידיים היו באוויר. רק כשהגיע לחמישה חברים ויותר, חלק הורידו את ידיהם.
ואחיין שלי, נער גבעות, שעד שהתגייס הקפיד לגור רק בחורים שבחיים לא שמעתם על אף אחד מהם, בא לישון אצלי בבית בלילה של יום הזיכרון. הוא ביקש לקצר טווח מבית הוריו, ביישוב חצי מוסדר בעומק השומרון, כי היה לו לו"ז עמוס למחרת: 13 קברים היו לו לפקוד באותו בוקר, והוא בחור בן 22. שישה מחבריו לצוות נהרגו בתקריות שבהן היה נוכח. אף אחד מהם לא היה חובש כיפה או אפילו קרוב לזה.
הרבה פחות שיפוטיים מאיתנו
והנה כמה מאפיינים די גורפים של הדור הזה: הם הרבה פחות שיפוטיים מאיתנו. אני פוגש את זה הכי הרבה במכינות המעורבות: דתיים כלפי חילונים וחילונים כלפי דתיים חיים בשוויון נפש מוחלט כלפי מי ששונה מהם, יש בהם הרבה פחות דעות קדומות, הם חווים הרבה פחות שנאה כלפי האחר, הם מעמיקים מאוד - המלחמה הביאה איתה טראומה אדירה, שמחייבת את כולנו, וגם אותם, בני הנוער, לחשוב על המקום שלהם, על המהות, למה אנחנו פה, מה מחבר אותנו ומה חובתנו. והם מסורים מאוד.
ולכן אנחנו חייבים להפנים, שלצד אלה שמסרו את הנפש, יש, ברגע זה, מאות אלפי לוחמים וגם לא לוחמים, שמוכנים בכל שנייה לתת את הכל, כולל חלילה את החיים שלהם, כדי לעשות את מה שנדרש מעם ישראל.
הם סטיקרים חיים, שמתהלכים בינינו, ושרק יישארו כאלה.
אז כן, ראי אדמה, היינו בזבזנים, אבל אל תעופי על עצמך, נשארו פה בינינו בחיים, מאות אלפים של הטוב ביותר. והם העתיד שלנו, ובגללם בטוח במאה אחוז שהעתיד הזה יהיה לא פחות ממעולה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.26
