בצילום: איתמר (42), ליטל (40), רונה (9), ינאי (6 וחצי) והכלב ג'ק.
קיבוץ יפעת? איתמר: "גרנו בכמה מקומות בעמק יזרעאל בשכירות, עד שבנינו בית בהרחבה של הקיבוץ לפני 9 שנים. ב-2011 המחיר היה סביר כ-2.5 מיליון שקל. היום זה פי שניים. אנחנו שותפים לתרבות, לחינוך וכל מה שקורה בקהילה. ההבדל מחברי הקיבוץ הוא שאנחנו לא שותפים בנכסים של הקיבוץ. בסיס רמת דוד ממש פה לידנו ובתקופת המלחמה היה כל הזמן רעש אדיר של המראות ונחיתות. יש רגעים שהבית רועד. התרגלנו".
העמק? איתמר: "זה מקום מיוחד. בתור ילדים הסתובבנו פה חופשי על אופניים בין הכפרים, גם של הבדואים. כולם פה מכירים את כולם". ליטל: "אם צריך סידורים אז זה למגדל העמק או עפולה. הכל מאוד קרוב".
איך הכרתם? איתמר: "הכרנו כשהיינו בסדיר בדרך לצבא. אני עליתי לאוטובוס בצומת נהלל בדרך לת"א והיא ישבה לידי אבל לא דיברנו. כשירדתי בארלוזורוב גם היא ירדה, אז הלכתי אחריה וביקשתי את הטלפון. זו אהבה ממבט ראשון".
ליטל? "אני יועצת חינוכית של שכבה ט' בתיכון אזורי מגידו. אחראית על כל התחום הרגשי של התלמידים והמורים. בשש השנים האחרונות, מהקורונה, יש כל הזמן משברים ואני מרגישה את הההשפעה על הילדים. יש ילדים שזה מאוד קשה להם".
איתמר? "אני יזם בתחום הקולינרי. מגיל צעיר חיפשתי את הדרך ליזמות ובגיל 12 כבר הייתה לי מכונת שערות סבתא ומכרתי ביום העצמאות, בגיל 14 התווספה מכונת פופקורן, בגיל 16 נקניקיות ובגיל 17 טנדר סובארו כדי לסחוב את כל הדבר הזה ולצאת לאירועים. בצבא הכל נקטע. הייתי בקרבי בפלחה"ן צנחנים וכשסיימתי התחילה מלחמת לבנון השנייה וחוויתי את המלחמה בצורה קשה".
מלחמה? איתמר: "הייתי באירוע באחד הכפרים שנהרגו תשעה חיילים מהיחידה שלי. חטפנו שני טילים לבית שהיינו בו. זה גרם לי לברוח מהארץ לשנתיים לחפש את עצמי. עבדתי באנגליה, טיילתי בדרום אמריקה, עבדתי בארה"ב וכשחזרתי לחדש את הוויזה פגשתי שוב את ליטל ובזכותה בעצם חזרתי. אני בעיקר עם תחושות של אכזבה וכעס על המדינה ועל הניהול של המלחמה, על זה שהיינו שם כמו איזה ברווזים. יש לי חוויות טראומטיות גם מהמילואים במלחמה הנוכחית, כשהרכב שבו היינו נפל לאיזה בור ליד חאן יונס וכל השיירה המשיכה. לקח זמן עד שהגיעו לחלץ אותנו, וזה רגע שנצרב אצלי". ליטל: "אלה שלוש שנים קשות שהוא כל הזמן במילואים. הסבב הראשון אחרי שבעה באוקטובר היה מאתגר מאוד. זה עצוב להגיד, אבל עם הזמן אתה מסתגל ומתחיל לפתח שגרה. בחודשים הראשונים הוא כמעט ולא היה בבית". איתמר: "אחרי כמה חודשים הבנתי שאני חייב גם לדאוג לעסקים שלי. זה יותר ממאה עובדים".
עסקים? איתמר: "אני הבעלים של תמרלין, מסעדת בשר, אטליז ומעדנייה בכניסה למושב נהלל. חגגנו עכשיו 4 שנים. אני שותף שם יחד עם משק תמיר שהם דור רביעי בנהלל. הם תמיד חלמו לעשות פארם טו טייבל. הם מומחים בגידול עגלים ברמה הכי גבוהה ותמיד רצו מקום שבו יאכלו את הסטייקים שהם מגדלים בחווה הסמוכה. זו שותפות שהיא כמו משפחה. המסעדה צופה לשדות העמק ויש בה אווירה מגניבה ובימי חמישי בערב היא ממש הופכת למקום בילוי של אנשי העמק. אנשים חיפשו בתקופה הזו להתאוורר, לצאת לקבל נחמה ואחרי שבועיים של המלחמה העסק היה בגרף עלייה מתמיד. חוץ מזה יש לי את מישקה בכניסה לקיבוץ יפעת, שזה דיינר ישראלי עם מנות ישראליות כמו שניצל והמבורגר. כן, בעיניי אלה כבר מנות ישראליות. כל חומרי הגלם הם ממגדלים פה באזור. בנוסף יש לי את עגלת ההמבורגר 'יאנק' שהקמתי תוך כדי הקורונה כדי שאנשים יוכלו להזמין אונליין, ותוך כדי המלחמה פתחתי סניף שלה בקיבוץ עין השופט. זה מפחיד אבל היזמות זורמת לי בדם. אני לא יכול לעצור את עצמי".
מסעדנות? איתמר: "כל המסעדנים חווים את אותו משבר והבעיה הגדולה היא שאין עובדים. אחת הסיבות שהתעקשתי להפעיל את העסקים גם כשאין עבודה היא כדי לשמור את העובדים. חווים קשיים כלכליים ותפעוליים". ליטל: "אני פחות מעורבת, זה לא מעניין אותי. בתחילת הדרך הייתי עם איתמר אבל ברגע שהרגשתי שזה נכנס לנו לזוגיות לקחתי צעד אחורה. הייתי רואה אותו מגיע והייתי מתחילה לדאוג שהכל במקום, והתאורה נכונה והמוזיקה בסדר כדי שאני לא אקבל ממנו נזיפה, והבנתי שזה פחות מתאים".
מצב כלכלי? איתמר: "העסקים שלי שרדו יפה את התקופה עם הרבה נחישות שלנו. התאמצנו לא ליפול למקום עצוב של מלחמה. כל פעם שקורה משבר אני מנסה לחשוב יצירתית מה יעזור. בתמרלין עשינו ירידים והבאנו דוכנים ואוכל ביתי והכנסנו אטליז ומעדנייה שכן עבדו".
הבילוי שלכם? ליטל: "מי יוצא לבלות? אנחנו פה בחצר של הבית עם כוס יין בסוף היום". איתמר: "אני אוהב לטייל במדבר".
