(*) מרגע ההכרזה על צילומי "מייקל" ועד היציאה המובכת משהו מהאולם בסוף הסרט המביש הזה, ברור שאיש לא חשב עליו באמת כ"סרט". עבור משפחתו של מייקל ג'קסון שיזמה אותו ומיליוני מעריציו - הכוונות שלהם בהזמנת הביוגרפיה הקולנועית הרשמית הן ישירות, כמעט פרימיטיביות: לבנות מחדש בקולנוע עולם שבו ג'קסון הוא שוב "מלך הפופ" הבלתי מעורער, ילד-פלא גאון, נשמה טובה שמבקרת ילדים חולי סרטן בבתי חולים וכמובן: עולם שבו העדויות והמשפטים על תקיפות מיניות של ילדים לא קיימים.
העניין הוא שגם במסגרת הצרה מאוד והספק-מוסרית של פמפלט דתי למעריצים שימלמלו זה לזה שהוא "הגדול מכולם, והוא זכאי!", "מייקל" פשוט איום. אשפה קולנועית שגורמת לפרויקט הקודם של אותו מפיק בריטי חמדן והצוות שלו (גרהאם קינג, שמצא את המטמון ב"רפסודיה בוהמית" על קווין ומאז מנסה לשחזר את ההצלחה) להיראות לפתע בינוני בקטע טוב. כן, שני הסרטים הם לא יותר ממוזיאון שעווה מצולם של מדאם טוסו שמשחזר את מיטב הקליפים של קווין/ג'קסון (וואלה, האחיין ג'פאר, שמגלם אותו בתפקיד הראשי, יכול להשתתף ב"ארץ נהדרת" כאחלה חקיין ג'קסון), עטוף בנרטיב שקוף וסטרילי של "עלייתם ועלייתם". אך מעבר לזה שפרדי מרקורי, בניגוד לג'קסון, לא הואשם בהתעללות מינית בילדים, ב"רפסודיה" העצלני, שהגיע משום מה עד האוסקר והכניס מאות מיליונים, היו לפחות דמויות, סצנות, דינמיקות כלשהן.
מה יש ב"מייקל"? ובכן, סיפור אחד וקונפליקט אחד: כל הדברים האיומים בחייו של ג'קסון הם תוצר של נבל יחיד - אביו הדורסני ג'וזף (קולמן דומינגו, היחיד שמביא אישיות לסרט). כל הדברים הטובים: תוצאה של כישרונו האינסופי וטוב ליבו של מייקל. מעבר לזה, כלום לא ידוע על ג'קסון. מי היו אחיו? אין לאיש מהם אישיות והם רק בוהים בו. מה הוביל אותו לכתוב את שיריו? לא ברור. זו לא עוד "ביוגרפיה למעריצים". זה פרויקט חסר לב, חסר נשמה, עצלני בקטע מביך, שעושה עוול גם למעריציו, גם למבקריו, גם לקורבנותיו האפשריים ובסוף, בקטע מוזר, גם למלך הפופ עצמו, שנותר דמות קדושה אך סתומה לגמרי בסרט. לוותר, ולגנוז.
