בהפרש של יממות בודדות ומטלטלות נרצחו ימנו בנימין זלקה ז"ל בן ה-21 בסניף הפיצרייה שבו עבד בפתח-תקווה, ודסטאו צקול ז"ל בן ה-19, בוגר מכינה שהיה לקראת גיוסו, בחצר ביתו בבאר-שבע.
בפרק הזמן הנתון גם נדקרו ברחובות שלושה מפעילים של דוכן מזון ליום העצמאות. בתל-אביב, בגינת ההסתדרות שבצפון העיר, צעירים נתינים זרים מסודן, אריתריאה והפיליפינים דקרו נערים בני 14 במה שמסתבר כניסיון שוד של קורקינט, כשהורים מדווחים על ניסיונות דומים שהתרחשו באחרונה, ומתלבטים אם לאפשר לילדים להסתובב לבד בשכונה המנומנמת בדרך כלל. גם בטירה וברמלה אירעו ביממות האחרונות אירועי ירי, ובאותה הנשימה — חפשו את הפוסט בפייסבוק שבו אמא מרמת-השרון מתארת מציאות מבעיתה שבה 17 (!) בני נוער וספריי קצף בידיהם פרצו בערב יום העצמאות לבית המשפחה והתנפלו במכות ובאיומים מסכני חיים על ילדיה וחבריהם, שישבו בחצר המגודרת. גם זה אירוע שהיה יכול להסתיים ברצח. ואלה הם רק המקרים שהגיעו לידיעת הציבור.
אנחנו מתרסקים במדרון הרסני של אלימות מתעצמת, שנדמה היה לנו שהיא מבעבעת רק בקרב קבוצות שוליים ומרחבים לא מדוברים. אלא שהנה אנחנו נחרדים לגלות שאלימות לא יודעת להישאר מתוחמת בפריפריה הגיאוגרפית או הכלכלית. אנחנו לומדים על בשרנו שכאשר ספי הריסון נחלשים או מעלימים עין, האלימות שרצינו להאמין שהיא "רחוקה", פורצת את גדרות ההפרדה המדומיינות והשקופות, חוצה ערים, שכונות ומגזרים, ומערערת את הביטחון הקיומי.
אנחנו מתרסקים במדרון הרסני של אלימות מתעצמת, שנדמה היה לנו שהיא מבעבעת רק בקרב קבוצות שוליים ומרחבים לא מדוברים
בקרימינולוגיה קוראים לזה "נורמליזציה של אלימות", מצב שבו החברה מתרגלת או מורגלת למצבים של אלימות בהדרגה: אלימות במרחב הציבורי שאינה מטופלת על ידי המשטרה באופן מיידי, תרבות נהיגה מסכנת חיים שאין מוטלים בגינה עונשים מספקים, אם בכלל, התנהלות אלימה בבית הנבחרים, התבטאויות בוטות במדיה, פורעי חוק יהודים שמתעמרים בתושבי השטחים, וכמובן, מצבי הקיצון המחרידים שב-7 באוקטובר חווינו מצד אויבינו הארורים, וכרוכים בהם מקרי אלימות מהאכזריים שעולים על הדעת.
כל אלה גורמים לכך שהחברה שלנו מתרגלת לאלימות, עד שמה שהיה חריג הפך מקובל, וכשמגיע טריגר הוא מצליף בתודעה כמו שוט בסוס מעונה, והאלימות דוהרת ופורעת בלי שליטה.
וכאשר מערכת החוק עוברת דה-לגיטימציה מצד שרי הממשלה והעומד בראשה, כאשר שר החינוך עוסק בקדחתנות בפוליטיקה חנפנית מלוקקת ולא בשאלה איך לסייע לתלמידים שכבר שש שנים לא ראו כיתה באופן רצוף, כאשר אמון האזרחים במוסדות המדינה נמצא בשפל, אין פלא שהנורמות מתפרקות, ושאנחנו חווים תופעה שידועה כ"הידבקות חברתית של אלימות". מצב שבו האלימות מתנהגת כמו וירוס, שככל שהיא נצפית יותר, כך היא מחקה את עצמה, ועצם החשיפה הופכת למכפיל כוח.
ישראל זקוקה להבראה עמוקה ומיידית בתחומי חיים רבים – החל בהשבת האמון בין האזרחים למדינה, החזרת ערכי המוסר והערבות ההדדית, הסטת תקציבים לטובת שיקום המדינה ולא לכיסיהם הבולעניים של המשתמטים שמסרבים לשאת בנטל, וכמובן בשיקום עמוק של הביטחון הלאומי והאישי, כאשר לא רק המלחמה באויבינו היא קרדינלית, אלא גם הטיפול המיידי באלימות שבסביבתנו.
